עד לאחרונה הייתי בטוח שברק ונתניהו הם אותו בן אדם, כלומר ששניהם אוואטארים של אישיות אחת. ההבדלים בין ראש הממשלה לשר הביטחון היו זניחים ואהבה כמו זו ששררה ביניהם יכולה להיות רק אהבה עצמית. עכשיו מדווחים לנו העיתונים חל בין השניים (בכל זאת שניים כנראה) משבר אמון. העיתונים מדווחים על שיחה הרת משמעויות ועמוסת רגשות שהתנהלה בין ראש הממשלה נתניהו לבין שר אוצרו, יובל שטייניץ, ואשר הודלפה בדיסקרטיות רבה (נתניהו ולשכתו שונאים הדלפות ולכן הם מדליפים בטוב טעם) לכל העיתונים. השר שטייניץ הזהיר, לדברי מקורות יודעי דבר, כי ברק מתכוון לתקוע (את התקציב). אם לא יגן על עצמו מפני האיש מאקירוב, עלול האיש מקיסריה למצוא את עצמו "עקוץ". מזימתו של שטייניץ לתקוע (מקלות) בגלגלי האישיות הכפולה עלתה יפה, שכן הראש לא דחה את דבריו המגונים של שטייניץ, אלא ליבה את הגחלים הלוחשות באוזנו. "לא רק בעניין התקציב" (מתכוון ברק לתקוע), אמר ראש הממשלה. "אתה יודע מה הוא עשה בעניין המדיני?" שטייניץ לא ידע, אבל אין ספק שחשד צץ בו כי מדובר בתקיעה כלשהי. "הוא נסע לארצות הברית ללבות את הסכסוך בינינו לבין האמריקאים, כדי להצטייר כמושיע המתון שמפייס בין הצדדים". על פי גרסאות אחרות אמר נתניהו, "הוא נסע לארה"ב…כדי להצטייר כמושיע ומתון המפשר בין הצדדים." קשה להאמין שנתניהו היה קורא למישהו המושיע המתון. סביר יותר שהפריד בין ישועה לבין מתינות. אולי כדאי לבקש הדלפה נוספת שתבהיר את הדברים. אבל עם או בלי וו החיבור, המודלף נותר תוהה על עיקר הדלף: נתניהו מלין על ברק על כי בחש בקדרה האמריקנית על מנת להשיג רווחים פנימיים. האם, כלשון הפתגם האנגלי, "הסיר קורא לקומקום שחור"? שומו שמיים, תוהה המודלף, ומה לעזאזל עושה ראש הממשלה בנימין נתניהו מאז נבחר ברק אובמה לתפקידו? המקלים יאמרו שהוא מסכסך ללא הרף בין אובמה לבין הקונגרס האמריקני, כדי לחזור הבייתה כמושיע (לא ממש מתון) ולזכות ברייטינג ובתואר מלכותי (שניתן לו—איך לא?—על ידי "מקור זר"); המחמירים יאמרו שנתניהו לא הסתפק בהפקת רווחים מדיניים (פנימים וחיצוניים); הוא בקש לסדר עניינים גם לחברו משכבר הימים, מיט רומני, וכל זאת תוך התערבות גסה בענייניהם של האמריקנים. אז על מה בדיוק יצא קצפו של נתניהו? הלא את הנסיון לפשר בינינו לבין הדוד סאם אפשר לפרש גם לקולא, כסיוע לעמית שנתקע במבוי סתום.
נדמה שיותר מאשר על קרע עם תאומו הפוליטי, דבריו המרירים של נתניהו על ברק מעידים על איזו חרדה גדולה ולא בלתי אופיינית לנבהל-הסדרתי של הפוליטיקה ישראלית . הקריסה של רומני בסקרים מעוררת בנתניהו את החשש העמוק, כי הקדיח את תבשילו, כי ההימור על רומני עלול להתברר כטעות קולוסלית. לתובנה הזאת היה ביטוי מיידי ממשי בנסיגה מן העמדה הלוחמנית כלפי אובמה (יותר מאשר כלפי איראן) שאפיינה את נתניהו עד לנסיעתו האחרונה לארה"ב. הנאום באו"ם (עם או בלי תרשים) היה יותר מכל דבר אחר קיפול זנב, השיחה הטלפונית עם הנשיא הוסיפה כשכוש זנב נסער בפני האדון שאת ידו לא היסס נתניהו לנשוך בעבר. נתניהו, סייסמוגרף אמריקני רגיש שכמותו, יודע שבמאבק עם אובמה עבר את הגבול. אם יעלה ההימור יפה, יהיה נתניהו המרוויח הגדול. אם לא יעלה יפה, ונתניהו מתחיל להבין שהסיכויים לכך גדולים מאד, נשלם כולנו את המחיר. נתניהו לא אוהב לשלם. דרוש לו אפוא מישהו להאשים, אם לא באובדן אהבת האמריקנים, לפחות בתככנות. הוא מאשים את ברק כי זה קל מלהאשים את עצמו. יש אפוא סדקים באישיות הכפולה, אבל הדבק המחבר אותה חזק כתמיד. השניים האלה עוד לא גמרו לגרור אותנו אל הבוץ.
פורסם בידיעות אחרונות 4.10.12
הבלוג של אביעד קליינברג 
סליחה על הקטנוניות, אבל האם בשביל פיצול אישיות לא נדרשת אישיות קודם כל?
אהבתיאהבתי
לא. זה אחד מן הפרדוקסים הגדולים של הפילוסופיה המודרנית, כמו שגם נשים יכולות לשים זין.
אהבתיאהבתי
הן לא רק יכולות הן שמות
אהבתיאהבתי
אולי סתם אני רעבה. אבל ברק-ביבי נשמע לי כמו מנת מרק דלוח שמציע מלצר עם אף סתום, ואובמה-מיט רומני, כמו מנה במסעדה יידישאית .אולי שעועית ירוקה עם לוקשים? טוב. הלכתי לאכול . סליחה על ההתפרצות
אהבתיאהבתי
בשר עם במיה אולי
אהבתיאהבתי
🙂 או אולי , גורנישט מיט גורנישט. זה מתאים לשני הצירופים, לטעמי.
אהבתיאהבתי
משעמם פשוט להכריז שהכל שטויות.
אהבתיאהבתי
אה. למעשה , כיוונתי לשתי מנות בשריות, כלומר:' זו נבלה, וזו טרפה'. גם בצמד שלנו, וגם זה, האמריקאי.
לו היה קטשופ מעורב בעניין, הייתי אומרת שהכל שטויות, אבל במיץ עגבניות.
אבל לגופו של עניין, נגעת פה בכשל הרגיל . ברק-ביבי שניהם מנצלים את העובדה, שבסיטואציות מורכבות קשה לדעת מהי הסיבה ומה התוצאה, לכן ביבי יכול לטעון שברק מסכסך, ברק- שהוא רק מתקן את הנזק שעשה ביבי , ככה, כל הדרך המעגלית עד לפילים שמחזיקים את כדור הארץ.
השאלה שלי אליך היא, האם אתה מוכן לקבל כמובנת מאליה את העובדה, שמדיניותו של נשיא אמריקאי זה או אחר בהכרח מונעת משיקולי חיבה, או נקם אישי? גם אני מניחה שכך מתנהלים הדברים, אבל אם כבר להעביר ביקורת על נכלוליותם של מנהיגינו, אז בוא נכנס גם בצד הנפסד של הדודים מאמריקה.
אהבתיאהבתי
מה שמפתיע אצל האמריקנים זה עד כמה שיקוליהם אינם מונעים משיקולי חיבה אישיים. הם סובלים את ההתנהגות האינפנטילית-מגלומנית של מנהיגינו במידה אינסופית של סבלנות. אבל אפילו לסבלנות הממלכתית הזאת יש גבולות. לכל נשיא אמריקני יש מרווח די רחב שבו הוא יכול לעשות דברים שלא יעלו ולא יורידו מבחינת האינטרס האמריקני. באזור האפור החשוב הזה, הנשיא גומל ומעניש. הוא יכול לעשות דברים למען בעל ברית ידידותי והוא יכול להימנע מלעשותם. ביבי הפר כללי נימוס בסיסיים. זה לא אומר שאובמה, אם ייבחר, ישנה דרמטית את מדיניות ארה"ב בכדי להעניש אותו. זה כן אומר שהוא לא ישתדל במיוחד לעזור לו. מבחינת ארהב ההבדל בין עשייה לאי עשייה הוא זניח. מבחינת ר"מ ישראל הוא יכול להיות חשוב מאד. לכך צריך להוסיף את העובדה שכל אדם משליך על האחר את הנחות העבודה ואת דפוסי הפעולה שלו. ביבי חושש מן התגובה שהיה הוא מגיב במצב דומה.
אהבתיאהבתי
טוב,אני מבינה במדיניות החוץ האמריקאית כמו חמור בברק פירות לכן אפילו לא אתיימר. אבל אני לא בטוחה שנחה דעתי לגמרי.
הטיעון שלך הוא כמותי , לדבריך, מצידה של ארה"ב הסטיות לפה ולשם מתוך הטייה הן מזעריות, אך עלולות עדיין להיות הרות גורל מבחינתה של ישראל. – כך שהמעט הזה – משמעותי בכל זאת- והשאלה נותרת בכל זאת פתוחה.
לדעתי אובמה ייצא גבר אם יסתפק בקצת זובור אישי לביבי. זה יכול להיות המענה המידתי הנכון. ואני מניחה שיהיו לו הזדמנויות.
ואחרי הכל, דיפלומט אכן נמדד על פי יכולותו ליצור יחסים אישיים בתוך העולם הפוליטי. וזה אכן מה שכל אחד מהאווטרים מנסה לעשות. אלא, שהחוכמה בדיפלומטיות היא לא דווקא בהימור למי ללקק , אלא יותר בלתת לישבנו של כל צד את התחושה שלוקק עד ברק. . ופה, כמובן, גם אהוד וגם ביבי, כמאמר הפתגם הידוע :"אכלו תחת" .
אז הנה. הסברתי לעצמי למה אני מסכימה איתך והולכת מפה לפני שיחשבו עלי שאני ווכחנית
אהבתיאהבתי
הטוב(המתחזה לטוב..) הרע והמכוער. בנימין אהוד ויובל -שלושתם מצאו עצמם כוכבים בטרילוגיה מכוערת.
מבין השלושה ברור בהחלט מי הוא המכוער!
אהבתיאהבתי