היורה והיורים

היורה בא הבוקר. אינני מתכוון לגשם הראשון. גם הוא בא הבוקר, שוטף את האבק מן העצים, מן הרחובות, מן המכוניות. הגשם הראשון הפתיע אותנו, על אף שהוא בא בכל שנה, פחות או יותר באותו זמן. מה שלא הפתיע, על אף שצריך היה להפתיע, הוא חילופי היריות בדרום. אני יורה; הוא יורה. יורים. פרצי האלימות הם חלק מן השגרה. הירי אינו דרש הסבר. אנחנו יורים תמיד ירי מונע—מחסלים איזה איום פוטנציאלי. זו זכותנו. כמה מאיים האיום? מי יודע. כוחות הביטחון יורים ליתר ביטחון. הפלסטינים מגיבים בירי, כדי שלא נחשוב לעצמנו. אנחנו מגיבים בירי על הירי שלהם, כדי שהם לא יחשבו לעצמם. ומן הרגע שנורתה הירייה הראשונה, שני הצדדים יורים בשם "ההרתעה." ההרתעה היא התינוק המשותף שלנו ושל הפלסטינים, תינוק שדורש הזנה מתמדת. אחר כך, משנורו מספיק כדורים, טילים, רקטות ופצצות, כשנהרסו מספיק מבנים, נפגעו מספיק אנשים, הוכרזו מספיק הכרזות, זה נרגע. עד הפעם הבאה זאת אומרת, שאפשר כבר להריח אותה באוויר המצטלל של הסתיו.

הניחו לרגע לשאלה, מי אשם ("הם" אשמים). הניחו לשאלה, מדוע אני מעז להטיל ספק בנחיצותו, בהכרחיותו, בקדושתו המוחלטת של הירי (אני מניח שזה אומר דברים קשים על אישיותי, חינוכי ובעיקר על יהדותי). חישבו על האופן שבו האלימות הפכה לחלק נורמלי מחיינו. היורה מפתיע אותנו בכל שנה. היורים לא. הם דרכו של העולם הזה. אם מספר הנפגעים בצד שלנו לא היה גדול, אם לא נפגענו אישית, זה בקושי מזיז לנו—לא בגלל שזה רחוק, אלא משום שהאלימות מובנת מאליה בעינינו. היא חלק מרכזי מן השפה התרבותית שבה אנחנו משתמשים כדי לתקשר עם הצד האחר. אני נזכר בתחום המחקר העיקרי שלי, אירופה של ימי הביניים. סיפור האהבה היפה מן המאה ה13, "אוקסן וניקולט" (שלאה גולדברג תרגמה להפליא לעברית), נפתח במלחמה גדולה בין אביו של אוקסן לבין אויביו. הטקסט אינו מסביר למה נלחמים ועל מה נלחמים. נלחמים כי נלחמים. כבודו של מישהו נפגע מתישהו, כנראה. האלימות אינה היוצא מן הכלל; היא הכלל. השאלה אינה אם, אלא כמה ומתי. לתקוף עכשיו או אחר כך? לתקוף בעצמנו או לחכות שמישהו אחר יתקוף?

קל לראות באלימות ענין טבעי. כדי להיות מסוגלים לראות בה משהו לא-טבעי אנחנו צריכים כיום לעשות מאמץ מיוחד. כי ממשלת ביבי-ברק (בימים ההם יש מלך בישראל) אינה טורחת אפילו לשלם מס שפתיים לאופציה האחרת. ביברק הרגילו אותנו לחשוב שאין אופציה אחרת. למה לטרוח לנהל משא ומתן? למה להתאמץ לייצר יוזמות מדיניות שיחסכו אולי חיי אדם? הגרסה הישראלית ליוזמה מדינית היא אמצעי מיגון. צריך להוסיף עוד ועוד אמצעי מיגון—חומות ושכבות בטון, מקלטים, "כיפת ברזל", "חץ", "מעיל רוח". כשנצליח ליצור את השריון המושלם, לא יהיה עוד כל צורך בהסדרים, או אפילו בדיבור על הסדרים. הסדרים דורשים הבנה, ולו טקטית, של צרכיו, חרדותיו ואילוציו של האחר. המיגון המושלם מייתר את ההדדיות. האלימות לא תיעלם, אבל לא תהיינה לה עוד השלכות על הצד שלנו. הצרה היא שכבר היינו במקום ההוא. לפני 1973 היו לנו (לפחות לדעתנו) עליונות צבאית מוחלטת ומכשול בלתי עביר. במצב כזה, תהו גולדה ודיין (הביברק של 73), למה לשאת ולתת? טוב שארם א שייח בלי שלום משלום בלי שארם א שייח. הצרה היא שאין שריון מושלם. שאלו את האבירים מימי הביניים. היורה הגיע. צריך לקוות שאחריו לא יבוא המבול.

פורסם בידיעות אחרונות 9.10.12

4 replies »

  1. יורים (בכל תחום), אביעד, כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. יורים, כדי להגן על הבית! יורים, כי האדמה הזאת שלנו! יורים, כי אין יורה קלישאות שעוצר לשאול מהו אותו בית.

    מקדמה דנא דם קנה אדמה. נרחיק עדותנו: הרוסים שלחו איכרים מזרחה, וחיילים להגן עליהם. נשפך דם וחוזר חלילה עד שכל סיביריה הפכה רוסית. יגאל אלון רצה להגיע להסדר בסיני לפני שגם היא תהפוך "לאדמת אבות"; והוא ידע על מה הוא מדבר! מלחמת יום הכיפורים פרצה רק משום שגולדה (ועוד כמה ישראלים טובים) סרבה להכיר בריבונות המלאה של מצרים על סיני תמורת סידורי ביטחון(?) הסידור הטוב היחידי הוא סיפוח (שארם, עד שארם, יישור קו באל-עריש כהתחלה).

    הרי אין עם מי לדבר בצד הפלסטיני? אין על מה לדבר. כל דיבור פירושו ויתור על אדמה שקודשה בדם (שלא להזכיר דברים שעליהם לא צוחקים). אז יורים ובוכים… שההגנה לא מספיקה.

    אהבתי

  2. בתרבויות (ודתות) של שן תחת שן וגיהאד למה כבר יש לצפות? נוסיף עליהם את חטאי הזעם והגאווה(מתוך ספרך המרתק) הרי שהתמונה העגומה די ברורה. וכדאי להוסיף גם את נקמת הדם.
    עד שלא יגיע מנהיג נאור ויאמר די! הפינג פונג הזה לא יגמר ואולי המושיע יהיה דוקא מנהיג שחור שאחד משמותיו חוסיין ואולי מנהיג מורמוני עשיר כקורח. ממש לא חשוב העיקר שכבר יגיע! לפי הנראה מתוכנו הוא לא יגיע.

    אהבתי

  3. אביעד,

    רוב תודות על הכתבות שלך. מאוד נהנה כל פעם! האמת היא שנתקלתי בעבודה שלך בפעם הראשונה לפני עשור בתרגום של אוגוסטינוס.

    מקווה שתמשיך בעשיה.

    תודה.
    איגור.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s