היורה והיורים

היורה בא הבוקר. אינני מתכוון לגשם הראשון. גם הוא בא הבוקר, שוטף את האבק מן העצים, מן הרחובות, מן המכוניות. הגשם הראשון הפתיע אותנו, על אף שהוא בא בכל שנה, פחות או יותר באותו זמן. מה שלא הפתיע, על אף שצריך היה להפתיע, הוא חילופי היריות בדרום. אני יורה; הוא יורה. יורים. פרצי האלימות הם חלק מן השגרה. הירי אינו דרש הסבר. אנחנו יורים תמיד ירי מונע—מחסלים איזה איום פוטנציאלי. זו זכותנו. כמה מאיים האיום? מי יודע. כוחות הביטחון יורים ליתר ביטחון. הפלסטינים מגיבים בירי, כדי שלא נחשוב לעצמנו. אנחנו מגיבים בירי על הירי שלהם, כדי שהם לא יחשבו לעצמם. ומן הרגע שנורתה הירייה הראשונה, שני הצדדים יורים בשם "ההרתעה." ההרתעה היא התינוק המשותף שלנו ושל הפלסטינים, תינוק שדורש הזנה מתמדת. אחר כך, משנורו מספיק כדורים, טילים, רקטות ופצצות, כשנהרסו מספיק מבנים, נפגעו מספיק אנשים, הוכרזו מספיק הכרזות, זה נרגע. עד הפעם הבאה זאת אומרת, שאפשר כבר להריח אותה באוויר המצטלל של הסתיו.

הניחו לרגע לשאלה, מי אשם ("הם" אשמים). הניחו לשאלה, מדוע אני מעז להטיל ספק בנחיצותו, בהכרחיותו, בקדושתו המוחלטת של הירי (אני מניח שזה אומר דברים קשים על אישיותי, חינוכי ובעיקר על יהדותי). חישבו על האופן שבו האלימות הפכה לחלק נורמלי מחיינו. היורה מפתיע אותנו בכל שנה. היורים לא. הם דרכו של העולם הזה. אם מספר הנפגעים בצד שלנו לא היה גדול, אם לא נפגענו אישית, זה בקושי מזיז לנו—לא בגלל שזה רחוק, אלא משום שהאלימות מובנת מאליה בעינינו. היא חלק מרכזי מן השפה התרבותית שבה אנחנו משתמשים כדי לתקשר עם הצד האחר. אני נזכר בתחום המחקר העיקרי שלי, אירופה של ימי הביניים. סיפור האהבה היפה מן המאה ה13, "אוקסן וניקולט" (שלאה גולדברג תרגמה להפליא לעברית), נפתח במלחמה גדולה בין אביו של אוקסן לבין אויביו. הטקסט אינו מסביר למה נלחמים ועל מה נלחמים. נלחמים כי נלחמים. כבודו של מישהו נפגע מתישהו, כנראה. האלימות אינה היוצא מן הכלל; היא הכלל. השאלה אינה אם, אלא כמה ומתי. לתקוף עכשיו או אחר כך? לתקוף בעצמנו או לחכות שמישהו אחר יתקוף?

קל לראות באלימות ענין טבעי. כדי להיות מסוגלים לראות בה משהו לא-טבעי אנחנו צריכים כיום לעשות מאמץ מיוחד. כי ממשלת ביבי-ברק (בימים ההם יש מלך בישראל) אינה טורחת אפילו לשלם מס שפתיים לאופציה האחרת. ביברק הרגילו אותנו לחשוב שאין אופציה אחרת. למה לטרוח לנהל משא ומתן? למה להתאמץ לייצר יוזמות מדיניות שיחסכו אולי חיי אדם? הגרסה הישראלית ליוזמה מדינית היא אמצעי מיגון. צריך להוסיף עוד ועוד אמצעי מיגון—חומות ושכבות בטון, מקלטים, "כיפת ברזל", "חץ", "מעיל רוח". כשנצליח ליצור את השריון המושלם, לא יהיה עוד כל צורך בהסדרים, או אפילו בדיבור על הסדרים. הסדרים דורשים הבנה, ולו טקטית, של צרכיו, חרדותיו ואילוציו של האחר. המיגון המושלם מייתר את ההדדיות. האלימות לא תיעלם, אבל לא תהיינה לה עוד השלכות על הצד שלנו. הצרה היא שכבר היינו במקום ההוא. לפני 1973 היו לנו (לפחות לדעתנו) עליונות צבאית מוחלטת ומכשול בלתי עביר. במצב כזה, תהו גולדה ודיין (הביברק של 73), למה לשאת ולתת? טוב שארם א שייח בלי שלום משלום בלי שארם א שייח. הצרה היא שאין שריון מושלם. שאלו את האבירים מימי הביניים. היורה הגיע. צריך לקוות שאחריו לא יבוא המבול.

פורסם בידיעות אחרונות 9.10.12