ועדה מסדרת או פריימריז?

בקדימה הוחלט לוותר על הפריימריז ולהפקיד את הרכבת הרשימה לכנסת בידי ועדה מסדרת. שר החינוך, גדעון סער, נזף בקדימה, ובמפלגות האחרות שאינן מקיימות פריימריז, בשם הדמוקרטיה, שבימים כתיקונם אינה בדיוק נר לרגלי חברי הכנסת של הליכוד. לדברי השר סער, "מסתמן שבכנסת הבאה יהיו יותר חברי כנסת שלא נבחרו על ידי הציבור מאשר בכנסת הנוכחית, והדבר אינו רצוי בלשון המעטה. בחברה דמוקרטית יש לעודד הצטרפות להשתתפות במפלגות, והדבר לא יקרה ללא מתן זכות בחירה לחבריהן." יש משהו מוזר בטענה שבכנסת הבאה יהיו חברי כנסת שלא נבחרו על ידי הציבור. כל חברי הכנסת נבחרים על ידי הציבור. נכון שבשיטת הועדה המסדרת הציבור אינו יכול להחליט על הרכב הרשימה והוא מחוייב לאשר או לדחות את כולה, אבל אין בזה שום דבר לא דמוקרטי. וממילא גם בשיטת הפריימריז אין "הציבור" קובע את הרכב הרשימה. מי שקובע הם המתפקדים או חברי המרכז. עד כמה מייצגים אלה את "הציבור"? כאן בדיוק נמצאת הבעיה. בישראל, כמו בחלקים גדולים מן העולם המערבי, שיטת המפלגות עברה שינויים מפליגים. בעבר היו המפלגות אירגונים שכל חברי המפלגה, ולא רק העסקנים, ראו בהם חלק בלתי נפרד מעולמם הפוליטי והחברתי. תומכי המפלגה שלחו את ילדיהם לבתי ספר ברוח המפלגה, הלכו לקופות חולים המזוהות אתה וקראו עיתונים שהיו מזוהים אתה במובהק. הם השתתפו בכנסים ועצרות ופקדו את סניף המפלגה שבו התקיימה פעילות מגוונת, חינוכית, חברתית ופוליטית. לטוב ולרע, התקדמות פוליטית נעשתה בדרך כלל בהדרגה, על ידי מילוי תפקידים שונים במפלגה ומטעמה, עד לרגע שבו הצליחו הפעילים להשתלב בהנהגה. המנגנון החברתי-פוליטי המורכב הזה כמעט נעלם. המפלגה היא כיום גוף מת-למחצה הקם לתחייה רק לקראת הפריימריז. תרומתה של התחייה הזאת לדמוקרטיה אחראית היא בעייתית. בפריימריז משתתפים כיום בעיקר שני סוגי מצביעים—המבקרים המזדמנים–המתפקדים אך ורק כדי לסייע לאנשים החביבים עליהם להגיע לכנסת–והעסקנים המקצועיים. המפלגה אינה חלק אינטגרלי מעולמם של המבקרים המזדמנים. חלקם אפילו אינם מצביעים בעבורה בבחירות. הם יודעים מעט מידי על המועמדים. הם מתפקדים כדי להצביע עבור מספר קטן של מועמדים שמעניינים אותם. אבל, כיוון שהם נדרשים להצביע בעבור מועמדים נוספים, הם משלימים את הרשימה בהצבעה אקראית-כמעט עבור האנשים שאינם בלתי מוכרים להם ("ידוענים") או בעבור תוויות ("אישה", "ערבי", "אתיופי"). העסקנים, לעומת המבקרים-לרגע, יודעים יותר מידי—לא רק על המועמדים, אלא בעיקר על אינטרסים פוליטיים שאפשר לקדם באמצעותם. הם מצביעים אפוא הצבעה טקטית שנועדה לקדם אינטרסים, אינטרסים שהקשר בינם לבין טובת הציבור הוא לא פעם מקרי. לעסקנים יש יתרון גדול על האחרים משום שהם מצביעים בצורה מושכלת ומאורגנת ומשום שהם מעניקים את הקולות "שלהם" למי שיקדם את האינטרסים "שלהם". שיטת הפריימריז הקיימת מעניקה אפוא יתרון מסויים לידוענים ויתרון גדול לקבלני הקולות. לאנשים שאינם ידוענים ואינם נהנים מתמיכתה של קבוצת עניין סיכוי נמוך להיבחר, יהיו אשר יהיו כישוריהם. שיטת הפריימריז העניקה כוח גדול מידי לתקשורת ולהתנהגות "תקשורתית" וכוח גדול מידי לקבלני הקולות. זה לא שהוועדה המסדרת היא פתרון אידיאלי. הוא רחוק מזה. כפי שטוענים, בצדק, מתנגדיה, הועדה מעניקה כוח גדול לקבוצה מצומצמת ובחירותיה רחוקות משלמות. מאידך גיסא הוועדה המסדרת מבטלת לפחות חלק מן הקרקס הפופוליסטי הבזבזני שמייצר את הרשימות בישראל, והועדה נותנת סיכוי לאנשים שאין להם הכסף או היכולת התקשורתית שבלעדיהם אי אפשר להיבחר בפריימריז. זאת לא השיטה האידיאלית, אבל היא עדיפה על השיטה הקיימת.

התפרסם בידיעות אחרונות 16.10.12

5 replies »

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s