מפץ מימין

האיחוד המפתיע בין הליכוד לישראל ביתנו גורר תגובה אינסטינקטיבית של הערכה/הערצה בקרב הפרשנים. המלך עשה זאת שוב. נשכחו המהלכים הקודמים שהוכרזו כגאוניים ועד מהרה התבררו כרוב מהומה על לא מאומה–ההכרזה המבוהלת על בחירות ומיד אחריה החיבור עם קדימה וההתנתקות ממנה. נתניהו נשאר נתניהו. הוא טקטיקן; לא אסטרטג. המהלך האחרון נועד לפתור בעיות פנימיות בגוש הימין–לנטרל את פייגלין ואת מרכז הליכוד, להחליש את יכולת המיקוח של ש"ס ולמשוח את ליברמן כיורש. מבחינה אלקטוראלית זהו מהלך בעייתי ביותר מבחינת הימין. הוא יוצר מתח פנימי גדול בקרב הגרעין הקשה בשתי המפלגות, שלא היה שותף למהלכים, הוא כופה אחדות על קבוצות בימין שהיה להן נוח לפעול בנפרד והרואות במהלך נסיון לחזק את ההנהגה על חשבון הפעילים. לאי הנחת הזאת עוד יהיה מחיר. מה שנראה כניצחון פוליטי עוד עשוי להתברר כאליה ובה קוץ גדול. שווה לזכור שהקמת המערך של מפלגות השמאל היה תחילתה של התערערות, של נתק מהבוחרים, של אכזבה.

אבל מעבר למשמעויות הטקטיות שלו, המהלך הזה עושה משהו חשוב למען המערכת הפוליטית בישראל–הוא מסיר את המסכות: כל אלה שראו בליכוד, לא דווקא על סמך העובדות, מפלגת מרכז ימין שההצבעה בעבורה היא צעד ממתן (הליכוד "מתון" וישראל ביתנו "קיצונית") מתייצבים בפני מציאות חדשה. אין יותר מתונים וקיצוניים בימין. אין יותר בחירה בין יורשם של ז'בוטינסקי ובגין לעומת הצאר ליברמן. מי שרוצה בנתניהו יקבל גם את ליברמן, לא כבעל ברית, אלא כמספר 2; מי שרוצה בליברמן צריך לשכוח מישראל ביתנו כמייצגת סקטור או כמציגה דרך "טהורה" יותר, פוליטית פחות. האיחוד מצמצם את הבחירה. בסך הכל זה טוב. המערכת הפוליטית בישראל נעשתה ברורה יותר וצבועה פחות. קשה יותר ללכת עם ולהרגיש בלי. נתניהו וליברמן קראו לילד הבעייתי הזה בשמו: ימין אנטי-דמוקרטי, לוחמני, עוין לפתרון בדרכי שלום, תומך בבעלי ההון, מצפצף על הבוחר. זה מה יש. מי שאינו רוצה בימין כזה, צריך לתמוך במפלגות שלא יבקשו להיות נושאות כליו, אלא ייתחייבו לשמש לו כאופוזיציה וכאלטרנטיבה.

כתבתי על זה ביתר פירוט בקומפרס. הכנסו, הגיבו, הפיצו.