שהוא יחליט

הסקרים כרגיל מבלבלים. האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו שומר על כוחן של שתי המפלגות? מגדיל אותו? מקטין אותו? לך תדע. הסקרים הם הידעונות הפוליטית של זמננו. הניסיון מעיד שהם לא עובדים. אז מה? ואסטרולוגיה כן עובדת? הנפש האנושית מעדיפה מידע משולל בסיס מהודאה באי ידיעה. הסקר הרלוונטי היחיד נעשה ביום הבחירות. עד אז מוטב שלא להסתמך על התחזיות. תשאלו את שמעון פרס, ראש ממשלת הסקר.

אבל בלי קשר לשאלה אם האיחוד  מביא עוד מנדטים או פחות (התשובה לה תתברר כאמור רק בקלפי) ראוי לומר משהו גם על האופן שבו נעשה מהלך ההכרזה על האיחוד. הוא נעשה ללא כל דיון מקדים חיצוני או פנימי. לא הייתה הכרזה על כוונות להתאחד, לא היו דיונים, לא היו ניסיונות שכנוע של הפעילים. האיחוד הופיע מבחינתנו ומבחינתם כעובדה מוגמרת. זה מה יש. ביבי וליברמן סגרו ענין. האישור בוועידת הליכוד מוכרז כמעין הצבעת אימון במנהיג. הצבעה נגד, נאמר לחברי הוועידה, תחליש מאד את המנהיג זמן קצר לפני הבחירות. חרקו שיניים והצביעו בעד. לביבי אגב לא ממש אכפת מחריקות השיניים שלכם; רק התוצאה חשובה. כדי לא להחליש את המנהיג, אתם מתבקשים לאשר החלשה ממשית בכוחכם.

הפוליטיקה הישראלית פועלת בשנים האחרונות על פי העיקרון הזה—אם אתם רוצים לנצח בבחירות אתם חייבים להעביר עוד ועוד כוח למנהיג. המנהיגים הפוטנציאליים מגיעים ממקומות שונים ולמקומות שונים, אבל יש להם מכנה משותף. הם מציגים את עצמם כמביאי-קולות: הם הפוליטיקאי המזרחי תומך השלום, שיביא את בני השכונות, הם ראש העיר ישר הדרך שיביא אנשי ימין, הם המלך שהכוכבים בשמים מבטיחים לו ניצחון, הם כוכב התקשורת התורן שיש לו המון לייקים בפייסבוק, הם הזקן החביב שהצעירים יצביעו בעבורו, הם הבולדוזר שמדבר ולא עושה, הם הגנרל שמבין בביטחון, הם הפוליטיקאית שצמחה "שם", אבל נראית ממש מכאן". ומה שמאפיין את כל ההבטחות-לשעה הללו הוא שהן מעדיפות לא לדבר יותר מידי על תוכן. תוכן מפריע. מביאי הקולות יספקו את הסחורה לא בזכות הפרוגרמה המדינית-חברתית-כלכלית שלהם, אלא בזכות מי שהם. הם פוטוגניים; "אנחנו" אולי לא נטולי ספקות באשר להם ולדרכם אבל "הם" הרוסים עליהם. כיוון שממילא הייעוד העיקרי של מביא הקולות הוא לשאת חן בעיני אותם בוחרים עלומים שאוהבים דברים כאלה, אין כל כך טעם לברר אתם מה "באמת הם חושבים ומה "באמת" יעשו. מה שהם אומרים ועושים אולי לא בדיוק מוצא חן בעינינו, אבל אנחנו ממילא לא העניין. אנחנו מקווים שיהיה בסדר. אנחנו מאמינים בני מאמינים. העובדה שהחלטה גורלית כמו איחוד בין מפלגת הימין המסורתית הישראלית של ביבי לבין מפלגת הימין הקיצוני הסקטוריאלית של ליברמן יכולה לבוא כהפתעה גמורה לתומכי שתי המפלגות ולהיות מוצגת כעובדה מוגמרת שאותה יש לאשר או לדחות היא עוד סימפטום לקריסת הפוליטיקה הדמוקרטית מן הסוג הישן, פוליטיקה שבה ויכוחים רעיוניים מילאו תפקיד מרכזי. כיוון שהתוכן לא חשוב, איננו מתחשבנים עם מנהיגים המפרים שוב ושוב את הבטחותיהם לבוחרים (מה זה משנה מה הבטיחו? הרי הסחורה האמתית אינה מה שהבטיחו אלא השלטון). כיוון שהכול תלוי ממילא במנהיג, אנחנו מעניקים לו את הסמכות לעשות כרצונו. לכן אין לנו גם עניין באופוזיציה ובפרלמנט. הדבר היחיד שקובע הוא השלטון. לכן המפסידים זוחלים לקואליציה או יושבים המומים ומבכים את מר גורלם. יש רק בעיה אחת: דמוקרטיה שבה רק לשלטון יש משמעות אמנם נראית כמו דמוקרטיה, אבל היא לא.

התפרסם בידיעות אחרונות 30.10.12