מה אתה רואה כשאתה מגיע למקום חדש? זה תלוי. תלוי מי אתה, תלוי מה אתה רוצה לראות, תלוי מה מראים לך. תיירים בערים הגדולות מופנים אוטומטית למקומות של תיירים–לחזית שהמארחים רוצים להראות להם. הם מבקרים ב"אטרקציות", רואים מונומנטים, מוזיאונים, מלכודות תיירים. הם חווים את העיר כפי שאיש מלבדם אינו חווה אותה–עטויית מחלצות, מיומנת ומשומנת, מכסה טפחיים. מאחורי הפרצוף-לאורחים, מסתתרת כמובן מציאות אחרת–החלקים ה"משעממים", ה"מכוערים"; החלקים שבהם חורקים חייהם של רוב האנשים בעיר, ושהתיירים ממעטים להגיע אליהם. וישנם עוד חלקים שהתיירים לא מגיעים אליהם–האזורים שבהם חיים אנשי האליטה. הם אינם מעוניינים בתיירים שיטרידו את מנוחתם. בחלקים הללו אין בדרך כלל מונומנטים. הם מחוץ לתחום ללא מוזמנים.
הפעם הגעתי לוושינגטון כמוזמן. מכון המחקר של דמבארוטון אואקס שאליו הוזמנתי נמצא ברובע ג'ורג'טאון. המכון עצמו בנוי בארמון מפואר המחקה ארמונות אירופיים. יש בו גנים ויערות, מוזיאונים מפוארים משלו, בריכות, בתי הארחה, חדרי ישיבות ואולמות קונצרטים. הפגישות שניהלנו היו בעינייני עבודה. לא אלאה אתכם בפרטים. משהו על התחושה הכללית שלי כתבתי במאמר שהתפרסם בקומפרס. כתבתי שם על הפער בין העושר והשפע של המקום לבין מעמדה ההולך ומתערער של אמריקה, היורדת בימים אלה ממש מנכסיה. הבשורות הרעות מגיעות ראשונות לאנשי האליטה, ובה בעת הן נקלטות אחרונות. בקצה הפירמידה רואים את התמונה הכוללת והתמונה הזאת אינה פשוטה. אבל בקצה הפירמידה יושבים אנשים שהרווחים שלהם מהכחשת הסכנות הם הגדולים ביותר. לא פעם הצעדים הנדרשים על מנת לתקן את המצב מחייבים שינוי רדיקלי בסדר שאותו הם מייצגים וממנו הם נהנים. האמונה בחוסנו של הסדר הקיים, יותר משהיא דיאגנוזה "אובייקטיבית היא תקווה, סובייקטיבית מאד, שלעולם חוסן. רק בשוליים, מותר לבטא אי נחת ואפילו ייאוש. השיחה שניהלנו אתמול אחרי ארוחת הערב הייתה על מצב מדעי הרוח. בני שיחי, אנשים רבי השפעה לכאורה (היו שם כל שומרי הסף ששאר העולם מבקש לעבור), ביטאו, תחושה של חוסר אונים ובלבול. זה לא היה הקיטור הרגיל על פחיתת הדור או על הוולגריות של הצעירים. יותר מכל הייתה שם תחושה שהתהליכים אינם מובנים, אינם נשלטים, שאין להם (ומי אם לא להם?!) כל יכולת להשפיע עליהם. הסימפטומים הראשונים הם תמיד כאבים באזורים פריפריאליים. באמריקה חשים דקירות, ומיחושים. אחר כך? אחר כך–ולוואי ונתבדה–המבול.
הבלוג של אביעד קליינברג 
אבל לאיזה מבול הם מתכוונים בדיוק? יכול להיות שהמערכת האקדמית לא תתבטל, אלא פשוט תשנה את פניה. ביטול הקביעות הוא אפשרות סבירה מאד, לדעתי, כתוצאת קצה של תהליך כזה. מה תהיה המשמעות של ביטול הקביעות באקדמיה? לא בהכרח שלילית, לדעתי. אבל על זה אפשר וחשוב לנהל דיון.
אהבתיאהבתי
האם יכול להיות שפספסת את רוח המאמר? הם לא יודעים בדיוק ממה הם חוששים. הם וודאי לא חושבים שהאקדמיה מתמוטטת. והדבר האחרון שעניין אותם הוא הקביעות. הם כבר מעבר למשחק הזה. מה שנראה לי מפתיע היה שהאנשים הללו–בעלי המאה והדעה–חשים תחושה עזה של אי וודאות, של חוסר ביטחון, של חשש עמום ממשהו לא ברור שאני קראתי לו "המבול"
אהבתיאהבתי
מעניין. כן, קלטתי את תחושת העמימות שדיברת עליה, ובכל זאת תהיתי האם היו חששות קונקרטיים יותר. אצלנו מדברים דווקא בלי סוף על "קץ הקביעות". אולי זה ההבדל בין אקדמאים בשיא לאלו בתחילת דרכם.
אהבתיאהבתי
רק לניסיון
אהבתיאהבתי
הניסיון הצליח
אהבתיאהבתי
אלו לא בדיוק "האליטה" . אין להם מיליארדים והם לא בעלי מפעלי ענק שייסגרו אם הסינים יצליחו יותר מדי. אקדמאים מטיבם משקיפים על המציאות "מהצד" ולא כל כך יוצרים אותה. לעומת זאת אמריקה העשירה של בנקאים לבנים ובעלי הון שאבותיהם היו במייפלאואר – לאלו באמת יש סיבות להכחיש את המציאות
אהבתיאהבתי
ברור שלא הם קובעים. פחות בטוח שההפרדה בין כסף לאינטלקט שאתה מפריד באמת עובדת באמריקה. מכל מקום מה שזיהיתי לעומת ביקורים קודמים היה איזו מבוכה, איזו תחושה של התערערות שלא זיהיתי בעבר הלא כל כך רחוק. אדרבה התחושה הייתה שהכל בסדר גמור. זה, כך נראה, נעלם.
אהבתיאהבתי
גם אצלינו חלה ירידה באחוז הנרשמים למדעי הרוח. זה עצוב אבל לא מפתיע. הנוער יותר ממוקד בתפיסה של "מה יצא לי מזה" ומקצועות הטכנולוגיה נראים מפתים ומאתגרים למי שמסוגל להתמודד איתם ולהצטרף לג'ונגל ההי טק. במציאות כזו הולכת ומתמוססת תרבות הקריאה ונעלמת הסקרנות האינטלקטואלית (אלא אם אנחנו חושבים שמהנדס הינו אינטלקטואל)ומי שמרגיש זאת במלוא העוצמה הינה האליטה המובילה את תחומי הרוח .נוצרים תחומים ומקצועות חדשים ונעלמים אחרים כמו למשל בית הספר לספרנות ולארכיונאות באוניברסיטה העברית אשר סגר שעריו וכל מי שהתעניין בנושאים אלה הופנה ללימודי מידענות ומיחשוב.
אהבתיאהבתי