מבעד לכחלון

כחלון אינו מעניין כשלעצמו. הוא פוליטיקאי שפונק על ידי התקשורת, הוצג כגיבור מעמד הפועלים והתבשם לרגע מן האפשרות להיות חשוב באמת (כלומר מי שיש לו הכוח לפגוע). אבל כסימפטום כחלון דווקא מעניין. מה גרם לאחוז מפתיע-בגודלו של נשאלים בסקרים לתת את אמונם  באיש הצנוע הזה שהרקורד הפוליטי שלו כולל הצלחה מרשימה אחת? מה בעצם הם יודעים עליו מלבד הרפורמה בסלולר? לא הרבה. מצד שני, זאת לא הפעם הראשונה שמועמד אנונימי למחצה זוכה בתמיכה מפתיעה.  כשאבי דיכטר רק פרש מן השב"כ, ובטרם הודיע היכן הוא נמצא פוליטית, כבר היה רוב ברור בין תומכי מפלגת העבודה מוכן להעניק לו את ההנהגה. התמיכה במועמדים כמו דיכטר וכחלון מבטאת אפוא פחות את כישוריהם ועמדותיהם של המועמדים ויותר את נטיות הלב של המצביעים. התמיכה בדיכטר הייתה עוד ביטוי להתמכרות של מחנה השלום לביטחוניסטים. המחנה הזה, שאיבד את האמון ביכולתו לנצח, חיפש שנים ארוכות גנרל שמאלני, שיקסום למחנה האחר. כאשר יימצא הגנרל המתאים, מכוסה עיטורים וקרקפות, הוא יוכל לדבר בביטחון על ביטחון והימנים לא יוכלו שלא להשתכנע. המציאות הייתה שונה. הביטחוניזם של הימין הוא אזרחי ולא צבאי. ל"צ'חצ'חים ולשין גימלים" של דודו טופז המנוח מעולם לא הייתה בעיה להצביע ליכוד גם כשבראשו לא עומד מומחה לביטחון, ולהכריז על הגיבורים עטורי המדליות של השמאל כעל בוגדים. אלא שמחנה השלום סירב להבין את מה שהבוחר חזר ואמר לו והוציא עוד ועוד גנרלים מן הנפטלין. כאשר נבחר עמיר פרץ (במידה רבה באקט של השתלטות עוינת), הוא נתקל בספקות קיומיים עזים. בסופו של דבר חש היו"ר החדש כפוי לקבל את תפקיד שר הביטחון, כדי להוכיח שהוא יכול לעמוד בציפיות המחנה שלו. הוא זכה לקיתונות של לעג, שספק אם הגיעו לו (תפקודו במלחמה לא נפל מזה של מומחי הביטחון) והודח. רק הבגידה הפוליטית של הגנרל ברק גמלה את מחנה השלום מתאוותו לגנרלים. ובעצם לא רק ברק. מה שמאפשר לשלי יחימוביץ' לנהל את המפלגה ביד רמה (וזאת אמנות מסובכת בהרבה מזכייה בהנהגה) הוא המחאה החברתית. לכאורה המחאה הזאת נכשלה לחלוטין. הנהגתה לא הייתה הנהגה. היא הייתה חבורה של צעירים מבולבלים ששימשו כדוברים לאי הנחת הציבורית. נתניהו עשה להם בית ספר. הוא הצליח להוציא להם את האוויר מן המפרשים והניסיונות לחזור על התרגיל של השנה שעברה השנה נכשלו כישלון חרוץ (ולא בגלל הברוטאליות של המשטרה). אבל במישור אחר המחאה לא נכשלה. היא הראתה לפוליטיקאים שסיסמאות חברתיות מוציאות יותר אנשים מן הבית מסיסמאות על שטחים. איך מפיקים כוח פוליטי מן האנרגיות האלה? אף אחד לא יודע. אבל ברור שמי שיצליח להפיק את הזהב השחור יתעשר פוליטית. כחלון הוא מגדל קידוח פוליטי. ה"חברתיות" שלו—אמתית או כוזבת—היא נכס. במקרה הוא משאבה שלא עובדת, אבל החיפוש אחרי משאבה נמשך. הליכוד שהיה קו צינור הנפט החברתי (וזכה בתמורה לשלטון בן עשרות שנים) נעשה מפלגה של ביטחוניזם שמאלי (פרגמטיסטי צבאי, לא אידיאולוגי רגשי). האיחוד בין ביבי לליברמן היה הפניית עורף לחברה ולפעילים. מגדלי הקידוח החברתיים של הליכוד נסתמים דווקא בתקופה שהנוזל השחור מאיים לפרוץ לתוך הזירה הפוליטית. איזו משמעות יש להיעדר הזה של "חברתיות" במפלגה שזכתה מסורתית בקול החברתי? קשה לדעת, אבל התאווה לכחלון אומרת שצפויות לכולנו הפתעות, בעיקר למנהיגי הליכוד ביתנו.

התפרסם בידיעות אחרונות 6.11.12