לא יודעים להתאפק

אחד הדברים הראשונים שהתינוק האנושי לומד הוא להתאפק. זה לא קל, אבל בסוף זה בדרך כלל מצליח. הבוחר הישראלי מתקשה להפנים את העיקרון החשוב הזה. הוא רוצה סיפוק מידי–ניצחון בבחירות עכשיו! כיוון שהאנשים שהוא פחות-או-יותר מאמין בהם לא בהכרח יכולים להבטיח לו את הניצחון המיוחל, הוא נוטה (בעיקר במה שהיה פעם השמאל הישראלי) לחפש מביאי קולות ולהשליך עליהם את יהבו.  תוצאות הנטייה הזאת להגיע לסיפוק עכשיו הן הרסניות. מביאי הקולות הפוטנציאליים (גנרלים אוהבי שלום, כוכבי תקשורת, מזרחים שמאליים, אנשי עסקים חברתיים) מתקשים להביא את הקולות (יש תמיד פער בין הדימוי הציבורי לבין המציאות). מצד שני אנחנו נתקעים עם שליחים שלא ממש מייצגים את הציבור שלהם, שאין להם הרבה מה לומר כשדף המסרים נגמר, שאינם מחוייבים באמת ל"דרך" כלשהי. הציפי לבנים לא כל כך יודעים מה לעשות במערכת הפוליטית כאשר לא מציעים להם תקציב, רכב שרד, ואת פורום החווה. הם יושבים בפינה ומבכים את תבוסתם. הנה לפניכם אחת הסיבות העיקריות להאלמותה (וכמעט העלמותה) המביכה של האופוזיציה הפוליטית בישראל.

העניין הוא שאם רוצים לבנות בניין פוליטי שיעמוד לאורך זמן אי אפשר לבנות אותו על ידי ליקוט כוכבי תקשורת או על ידי מתן כוח מוחלט למביא הקולות. אל השלטון מגיעים לא פעם דרך פעילות נמרצת באופוזיציה. כי האופוזיציה אינה פשוט היעדר-שלטון; בדמוקרטיה פרלמנטרית, היא חלק חשוב מן המערכת השלטונית. צריך להתייחס אליה בהתאם–לא פעם היא המקום שבו מלטשים את האידיאולוגיה, את הפרוגרמה, את רוח הצוות החיוניים לשלטון. זה אומר שכאשר צביעים חושבים במונחים ארוכי טווח ולוקחים בחשבון שלא מגיעים מיד לשולחן הממשלה. אבל זה דורש איפוק; זה דורש יכולת לדחות סיפוקים. קשה לנו.

כתבתי על זה מאמר מפורט בהרבה בקומפרס. אשמח אם תכנסו, תקראו ותגיבו. אשמח אם תפיצו. לא פשוט לשנות דפוסי מחשבה מקובעים, אבל חשוב לעשות זאת.