מיסיס קלין ומיסטר פרזידנט

בשבוע שעבר נודע שציפי לבני, מפעילה לחץ על נשיא המדינה שמעון פרס לחזור לפוליטיקה ולהוביל מפלגה שבה תהיה היא מספר 2. מקורות המקורבים לנשיא הכחישו שפרס שוקל את ההצעה ברצינות (אם כי אצל פרס אף פעם אי אפשר לדעת). החדשה הזאת עברה איכשהו ללא התייחסות של ממש, בתור עוד אחת מהשטויות של ציפי, אבל יש בה שלושה היבטים הראויים לתשומת לבנו. העניין הראשון הוא שהפנייה מבטאת איזה חשש של ציפי לעמוד בראש. מצד אחד הסקרים מגרים אותה להיכנס חזרה לפוליטיקה (הסקרים כבר הרסו יותר מקריירה מצליחה אחת) מצד שני מטרתה בחזרה לפוליטיקה, כך הצהירה, היא להביא להחלפת השלטון. עכשיו שאלו את עצמכם מה הסיכוי שכניסתה של ציפי לבני לפוליטיקה תביא לשינוי דרמטי ביחסים בין הגושים. לא גדולים אתם אומרים. מישהו יצטרך להיות אשם בכישלון הפחות או יותר צפוי מראש. ומי מתאים יותר להיות אחראי לכישלון משמעון (אני לוזר?) פרס. אתם יכולים כבר לדמיין לעצמכם את מסיבת העיתונאים אחרי הבחירות שבהן זכתה מפלגתם של פרס ולבני ב8 מנדטים, והיא נאלצת לזחול על גחונה לממשלת ליברמן נתניהו (פרס, אחרי הכל, לא יכול לחיות מחוץ לממשלה). ציפי משקיעה את כל כוחה בלהראות ממלכתית; פרס, בגבות שמוטות, מודיע שהכישלון היה הישג, שלבן זה שחור ושימין זה שמאל. הוא מברך את המנצחים, ומכריז על פתיחת המשא ומתן הקואליציוני. כל אחד ומה שהוא מיטיב לעשות. כשיוצאים לבשל דייסה צריך את המאסטר שף שייתן את הטעם ויתייצב בפני הלקוחות ואת הסו-שפית שתבחש בדיסקרטיות ותחכה.

תחכה למה? לא קשה לנחש. למרות חיבתה הגדולה לרוטציות, לא נמסר שציפי לבני תבעה רוטציה מן הנשיא. כיוון שכבודו מתקרב ל90, אין צורך להכניס יותר מידי סעיפים לחוזה. הזמן, אפשר לומר בטקט, יעשה את שלו. מצד שני, ההיסטוריה מלמדת שאי אפשר לדעת. בשנת 1316 נבחר לכס האפיפיורות יוחנן ה22. הוא היה מועמד של פשרה. בגיל 72, גיל מופלג באותם ימים, ההנחה המקובלת הייתה שיש לו שנתיים שלוש, עד שהמועמדים היותר רציניים יסגרו ביניהם עניינים. יוחנן שלט בכנסייה 18 שנה, גרם לא מעט נזק ומת בגיל 90. נכון שפרס אמור להתחיל את המהלך בגיל שבו יוחנן גמר אותו, אבל הזמנים השתנו. אם אתם מחכים שפרס יפנה לכם את הכיסא, תביאו ספר—שיהיה לכם מה לעשות בינתיים.

העניין השלישי הוא החשוב ביותר. הפנייה לנשיא המדינה לפרוש מתפקידו ולזנק ללא צינון לפוליטיקה המפלגתית היא אולי כשרה (אני מניח שלבני ויועציה ביררו את הנקודה הזאת), אבל לא בדיוק מדיפה ריח ניחוח. לא מדובר אמנם במהלך בלתי נתפס מבחינתו של פרס. כאשר הותיר את מפלגת העבודה מאחוריו והצטרף לקדימה לא היה פרס איש הספסלים האחוריים במפלגתו, אלא העומד בראשה. אבל מבחינת כל מי ש"איכות השלטון" יקרה בעיניו זהו מהלך מזיק ביותר שיטשטש עוד יותר את הגבולות בין הממלכתי למפלגתי. נשיא המדינה אמור להיות מעל לפוליטיקה המפלגתית וגם אם אין לאסור עליו לחזור אליה, יש לעשות זאת לאחר תקופת צינון ארוכה במיוחד. המניע שמאחורי הפנייה לפרס היה ניסיון ציני לעשות שימוש לרעה בתמיכה שלה זכה כמייצג הממלכתיות–כמי שמצוי, סוף סוף, מעבר לתרגילים (מסריחים יותר או פחות) שבהם לא שואלים את מביאי-הקולות יותר מידי שאלות, ובוודאי לא תוהים על ההשלכות ארוכות הטווח של מהלכים מביאי קולות. בפעם הבאה שאתם שומעים מלבני את זמירות הפוליטיקה האחרת, שווה לכם להיזכר במהלך הנשיאותי שלה.

התפרסם בידיעות אחרונות 13.11.12

1 reply »

  1. מסורת היא אצלינו שנבחרינו אשר נכשלים בתפקידם ולא משנה מאיזו סיבה(כן!גם כאלה שהורשעו בדין) אינם משלמים את המחיר ובעזות מצח הם עטים שוב.
    כנראה יש משהו מאוד משכר וממכר במסדרונות הכוח (וכנראה גם מתגמל…)אשר אינו מאפשר להרפות.
    פרס הוא איש חכם ולא נראה לי שיפול למלכודת פתאים שכזו. לגבי האחרים נקווה שלכל תעלול יש בכל זאת גבול. אני יודעת בבטחה למי איני בוחרת.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s