מדינת ישראל היא שחקן אגרסיבי בתחום הצבאי ופסיבי בתחום המדיני. היא מפעילה כוח צבאי בקלות יחסית ונמנעת כמעט לחלוטין מיוזמה מדינית. כיוון שהמצב הבסיסי בינינו לבין הפלסטינים הוא מצב משברי, הפער הזה מייצר פרצי אלימות בתכיפות הולכת וגדלה. שכן לשני הצדדים (החמאס והחיזבאללה מצד אחד ומדינת ישראל מן האחר) תפיסה מדינית הרואה בהיעלמות היריב את האופציה המועדפת עליהם. לשני הצדדים תפיסה הרואה בפסקי הזמן בין פרצי אלימות הזדמנות לייצר עוד כוח לקראת איזה רגע הכרעה עתידי, שבו יצליחו לסלק את היריב מלוח המשחק. צבירת הכוח בתקופות הרגיעה מייצרת שתי תוצאות: היא מהווה איום על הצד האחר, החש שהאיזון היחסי בינו לבין היריב הופר ומבקש להשיבו, והיא מהווה פיתוי לגורמים לוחמניים בכל צד. אלה טוענים שהכוח שהושג מאפשר להגיע להכרעה והמאשימים את הכוחות המתונים במורך לב ובהססנות.
בהיעדר פעילות מדינית, האלימות היא הדרך היחידה להעברת מסרים שיילקחו ברצינות. זהו המצב ביננו לבין שני אירגוני הטרור המוסלמים, החמאס והחיזבאללה. יתרונה הבולט של מדינת ישראל בחילופי האלימות הוא העדיפות הצבאית המובהקת שיש לה על פני הצד השני, שאין לו צבא מסודר (ובעיקר חיל אוויר) והמחזיק בטכנולוגיה מפגרת יחסית (רקטות ופיגועים). החיסרון הוא שחמאס וחיזבאללה נמנעים במודע מקרב הכרעה, שבו סיכוייהם לנצח אפסיים. לחיזבאללה וחמאס יכולת ספיגה גדולה לאין שיעור מן היכולת הישראלית. אנחנו לא אוהבים הקזת דם מתמדת. הם התרגלו. עצם היכולת לשרוד אל מול אויב רב עוצמה כישראל נתפסת כניצחון מוסרי ובמידה מסוימת טקטי. העדיפות בשדה הקרב נתונה מראש לישראל; ניצחון צבאי ישראלי—כלומר הבאתו של הצד האחר לוותר על המאבק בעקבות מהלכים מוגבלים בזמן של ישראל—בלתי אפשרי. זה לא אומר שאי אפשר לכפות את רצוננו על הצד האחר. אפשר, אבל זה דורש אורך נשימה אין-סופי כמעט. בריטניה ורוסיה למדו בדרך הקשה שגם אחרי מאות שנים של דיכוי, נותרו אירלנד וצ'צ'ניה—ישויות אתניות קטנות וחלשות מהן בהרבה—פצע פתוח ומדמם שחייב השקעה גדולה של דם ודמים.
ישראל של נתניהו ברק וליברמן אינה מעוניינת בחידוש הכיבוש. מצד שני היא אינה מאמינה במהלכים מדיניים—לא במו"מ עם חמאס ולא במהלך שיכול להחליש את החמאס—הסדר עם אש"ף של אבו מאזן. כיוון ששני הצדדים אינם מעוניינים מהלכים מדיניים, לא נותר להם אלא לקוות ששינויים טכנולוגיים או גיאופוליטיים ישנו את התמונה. הבעיה היא שהתמונה יכולה להיות מסובכת מאד. בטווח הקצר, היחלשות סוריה למשל מחלישה את חיזבאללה ועליית האחים המוסלמים מחזקת את חמאס. בטווח הארוך הכול יכול להסתבך. בעודם מצפים לשינויים שיתנו להם את היתרון מיוחל, נגזר על הצדדים להמשיך לתקשר באמצעות אלימות. בכל פרק זמן קצוב, תתחולל התנגשות צבאית. בעולמם של מנהיגי ישראל והחמאס כיום זה המצב הנורמלי: מעברים תקופתיים בין אלימות לרגיעה בהמתנה ליתרון. אם לא יזכה אף אחד מן הצדדים ביתרון דרמטי תמשך האלימות "לנצח", ללא הכרעה.
החמאס מבין את מגבלות כוחו. בישראל זה לא בדיוק כך. יותר מידי אנשים חיים באשליה שהפעלת עוד קצת כוח תביא להכרעה המיוחלת. זוהי אשליה מסוכנת. הסכסוך הישראלי פלסטיני אינו נתן לפתרון באמצעות אלימות. לו הייתה אפשרות כזאת, הוא היה נפתר מזמן. מי שמסרב לנקוט במהלכים מדיניים צריך לחיות במגבלות העולם שיצר. מטרת פרצי האלימות אינה להגיע להכרעה, אלא לשמור על מאזן כוחות נסבל–זבנג וגמרנו. אם תדרשו מצה"ל לנצח, זה שוב ייגמר בבכי.
התפרסם בידיעות אחרונות 20.11.12
הבלוג של אביעד קליינברג 
איך משנים את התודעה הצרובה הזו?
מישהו חייב למצוא נקודה ארכימדית שמשם תגיע מחשבה פוריה חדשה
גם אצלם וגם אצלנו.
אהבתיאהבתי
תמהני פרופ' קליינברג,
האמנם ההתנתקות מרצועת עזה וחזרה לקוי 67 שם, כולל הנסיגה (המופקרת לטעמי) מציר פילדלפי – האם לכל אלו לא ייקרא מהלך מדיני? או לכל הפחות ניסיון מצד ישראל לייצר שינוי?
ואולי "יותר מידי אנשים חיים באשליה" שרק עוד קצת מהלך מדיני – ואז נגיע לשלום המיוחל?
ושמא זו 'אשליה מסוכנת' לא פחות, כאשר מדובר במזרח התיכון?
אהבתיאהבתי
הנסיגה מגוש קטיף הייתה נסיון ליצור מציאות חדשה באמצעות מהלך חד צדדי. המטרה העיקרית הייתה פנימית–לייתר משא ומתן עם הפלסטינים ולהנציח, באמצעות "גיוס" דעת הקהל הישראלית, את הפתרון המדיני. המטרה הזאת הושגה. אני לא חושב ששרון באמת חשב שהנסיגה מנצרים תביא לשקט. מכל מקום, מהלכים מדיניים אינם זבנג וגמרנו. הם דינמיים. המציאות משתנה והיא תובעת לא רק מהלכים צבאיים (שאת הישנותם אתה מקבל ללא קובלנה), אלא גם מהלכים מדיניים.
אשר לסכנת ההתמכרות לרעיון ה"אם-רק-נדבר-יהיה-שלום", אתה צודק. צריך להימנע מחיים באשליות–צבאיות ומדיניות. זה לא אומר שלא צריך לפעול בשתי החזיתות. מדינת ישראל כיום פועלת רק בחזית הצבאית. זה, אני חושש, לא ממש עובד.
אהבתיאהבתי
מעניין שאתה מתיימר לדעת מה היתה מטרתה של הנסיגה מגוש קטיף. שהרי שרון מעולם לא התייצב והסביר מה ההגיון הפנימי שלה. מה שהעלה אינסוף ספקולציות הנעות על הציר שבין עומק העקירה כעומק החקירה (הנדל), ועד תיאורית הכנסת התהליך המדיני לפורמלין (וייסגלס), עמדה שבה בחרת לנקוט
ובכלל מאלף לעלעל בימים טרופים אלו בספרו של ארי שביט 'חלוקת הארץ' בו ריכז אוסף של דעות על ההתנתקות. אחד, אהוד ברק מצוטט שם כאומר את הדברים הבאים: "ישראל תמצא את עצמה ביום שאחרי הנסיגה במלכוד הבא: אם היא לא תפתח פתח מרצועת עזה למדינה זרה… היא תישאר אחראית לרצועה ותיחשב למדינה כובשת. אם תפתח פתח כזה, יהיו הזרמה של נשק לתוך הרצועה והדרדרות אלימה (עמ' 75)"
בקיצור, נטישת ציר פילדלפי היתה מעשה מופקר וחסר אחריות – מי שהיה שר בטחון אז הוא לא אחר מאשר הפרשן-לעת-מצוא-של-מפלגה-לא-קיימת מר מופז. מדוע איש ממראייניו לא מפנה אליו את השאלה הזו???
אהבתיאהבתי
אגדת ציר פילדלפי…
יש אגדה שמסתובבת ככה מפה לאוזן… שלו רק ישבנו בציר פילדלפי לא היו הברחות.
ובכן ישבנו על ציר פילדלפי מהסכם השלום עם מצרים ועד להתנתקות. בכל הזמן הזה הציר היה פרוץ. כשסגרנו אותו מעל הקרקע הם חפרו מנהרות מתחתיו. לא נמצא שום פתרון לבעיית המנהרות עוד כשישבנו בציר.
נבנה קיר השיגומים והפלשתינים למדו להזדחל מתחתיו. היו רעיונות להציף תעלה, לשים חיישנים מסוגים שונים… כלום לא עזר.
מצד שני הפלשתינים הקיזו באופן מתמיד דם מחיילים בתצפיות ובסיורים לאורך הציר הדקיק הזה.
זה ממש לא הפתרון.
אהבתיאהבתי
האם נראה לך שאני מתומכי ברק ומופז? מה זאת אומרת מתיימר לדעת? זה הניתוח שלי. ברור שזה לא ששרון הצהיר.
אהבתיאהבתי
מאזן הכוחות (או החולשה) הופך למאזן אימה לשני הצדדים כשחרב הפלישה הקרקעית מרחפת ומאיימת על כולם.
ונניח שיגיעו להסכם זמני של הפסקת אש או שביתת נשק (מצב שלא הסתיים מאז 1948) האם זו הדרך? כמובן שלא. שורש הרע בנקודת זמן זו הינה איראן ועד שלא ימצא פתרון גלובאלי לבעית איראן הצדדים אינם מסוגלים (גם אם הם אולי מעונינים!) למשא ומתן עניני ארוך טווח.
בשלב זה כנראה שיש להסתפק במועט (שקט זמני) ולתכנן מהלכים חיוביים בעתיד. וזה כבר תלוי בנו הבוחרים.
אהבתיאהבתי
לא ניתן לקריאה
נשלח מה-iPhone שלי
ב-20 בנוב 2012, בשעה 07:35, "שוֹק המציאוּת – הבלוג של אביעד קליינברג" כתב/ה:
>
>
אהבתיאהבתי
אינני חושב שלממשלת ישראל יש תכונה של פאסיביות שהיא מורישה מממשלה לממשלה. מה שכן יש לממשלות ישראל זה אידיאולוגיה (לרוב עמוקה ומושרשת). שמיר, שרון ונתניהו היו פאסיביים כי זה משרת את האידאולוגיה שלהם לגבי עתיד האזור וגבולותיה העתידיים של מדינת ישראל. אלו הממשלות שיוצרות את תחושת הפאסיביות. אולם הפאסיביות איננה הסיבה אלא הסימפטום של המדיניות.
ליברמו ונתניהו מבינים לדעתי היטב את ההשלכות של קיפאון מדיני. לפי הבנתי זה מחיר שהם מוכנים לשלם בכדי לקדם את האידאולוגיה שלהם.
מהי האידאולוגיה? אני מציע להתבונן ב-google earth על איפה עובר עוטף ירושלים. אני מציע לבקר בגוש עציון – הפיתוח שם הוא פשוט בלתי יאומן – הרוב מדמיין פריקסטים על גבעות כשהוא חושב על גוש עציון. כל מי שלא היה חייב לעבור שם כדי לראות מה באמת קורה שם. אני מציע להקשיב להתפארותו של שטייניץ לאחרונה על התקציבים שהועברו לפיתוח תשתיות של התנחלויות בשנים האחרונות.
אהבתיאהבתי
דודי,
גיורא איילנד שתומך במו"מ מדיני עם חאמס [ בראיון לידיעות אחרונות, מתוך ויקיפדיה: "ישראל צריכה להכיר בכך שבעזה מתקיים דה-פקטו שלטון אשר אינו כפוף לרשות הפלסטינית… ישראל והישות העוינת הזאת יכולות להגיע להסדרת היחסים ביניהן, כולל הפסקה הדדית של פעולות האיבה, פיקוח בציר "פילדלפי" והחלפת אסירים. כל עוד הבנות אלה יכובדו, ישראל תסיר את המצור הכלכלי מהרצועה".]
אמר בראיון לרשת ב שישראל צריכה כעת, במבצע עמוד ענן לכבוש את ציר פילדלפי.
האם גם הוא במתמכרים ל'אגדת ציר פילדלפי'?
אהבתיאהבתי
איילנד הוא אדם חכם, יקר ומוערך. אני מכיר את עמדתו וגם היטבת לתאר אותה.
אני מסכים עם כל מה שאמר למעט כיבוש פילדלפי. כי:
1. גם כשישבנו בפילדלפי לא עצרנו הברחות במנהרות.
2. שמירת השליטה בציר לאורך זמן תיגבה קורבנות ומחיר יקר. התנאים לשמור על ציר ארוך מאוד ודק מאוד תחת הגבלות הסכם השלום עם מצרים הם נחותים.
3. השליטה בציר, יותר משהיא קלף מיקוח, היא תהווה לגיטימציה לפיגועים ומאבק נגד מאבטחי הציר.
איילנד לדעתי טועה. אלא אם יש טכנולוגיה חדשה למנוע מנהרות ולשלוט בציר בסיכון נמוך. אני לא מכיר כזו.
אהבתיאהבתי
לגמרי מתמכר. השליטה בשטח לא תפתור את הבעיות, שהרי כבר שלטנו והבעיות לא נפתרו. איילנד מדבר על סידור עבודה עם החמאס, לא על פתרון מדיני.
אהבתיאהבתי
אני לא בטוח שהפסיביות (התחושה שיוזמה מדינית היא תמיד מסוכנת והסתמכות היתר על הכוח) היא רק נחלת הימין.
אהבתיאהבתי
התפישה שמרחיקה משולחן המו"מ היא גם התפישה שהופכת את הלחימה לחסרת אבחנה והופכת את כל החברה הפלסטינית לגוש אחד:
הן מקורות ביהדות והן החוק הבינלאומי מתנגדים ללחימה שבה נהרגים חפים מפשע ושלא מתקיים במסגרתה עקרון ההבחנה בין לוחמים לבלתי מעורבים. גם הבחנה בין זרמים שונים היא חשובה.
אבל האם העקרון הזה פוגע בביטחון? קושר את צה"ל עם יד אחת מאחור ולא מאפשר לספק תוצאה אפקטיבית של ביטחון לטווח הרחוק לאזרחי ישראל?
כך כותב אל"מ במיל' אפרים לביא על ההתנהלות בעת האינתיפאדה השנייה בדוח במכון למחקרי ביטחון לאומי [עמ' 97 http://www.inss.org.il/upload/(FILE)1289384687.pdf%5D:
"תפיסת מהות העימות, בניגוד להערכות המודיעין הרשמיות, כמאבק צבאי שתוכנן וניזום מצד הרשות שתכליתו לקעקע את מדינת ישראל ולשלול את קיומה באמצעות הדמוגרפיה, התעלמה מן ההקשר הפוליטי והחברתי המורכב של העימות. היא יצרה רושם כאילו החברה הפלסטינית כולה היא בעלת יעדים .
לאומיים אבסולוטיים המשתקפים בנרטיב הלאומי הפלסטיני, לאמור: חיסול ישראל כמדינה יהודית וכינון "פלסטין השלמה". על–פי הידוע לפני העימות, במהלכו וגם כיום, התפיסה המכוננת של העמדה הפלסטינית, המקובלת על אש"ף
והרשות ועל רוב הציבור הפלסטיני היא: כינון מדינה פלסטינית עצמאית ובעלת מרכיבי–חיות (“viable”) לצד מדינת ישראל ולא במקומה, ומתן פתרון הוגן לבעיית הפליטים. אף שיתכן, כי החלום לסילוק ישראל קיים, והוא בא לביטוי בהצהרות של אישים גם מהזרם הפרגמאטי (כמו צח'ר חבש), הוא לא היווה בסיס לתוכנית פעולה מעשית. אמנם הטרור הפלסטיני היה קשה ומאיים, אך עדיין יש להסביר את מניעיו על–פי טבעו של העימות כסכסוך לאומי מקומי ולא דתי עולמי.
המדיניות שנועדה להבחין בין הכוחות השונים הפועלים בשטחי הרשות הפלסטינית כשלה, משום שההתייחסות לכל חלקי האוכלוסייה הפלסטינית הייתה כאל מקשה אחת בעת שהופעלו מנופי הלחץ ובוצעו הפעולות הצבאיות. התגובה
לכך הייתה שגורמי הכוח [הפלסטינים] השונים, בעלי האידיאולוגיות הפוליטיות השונות, איחדו שורות במאבק המשותף נגד ישראל כשהם זוכים בתמיכת הציבור".
אהבתיאהבתי
תתפלא,אפשר לחיות כך שכל 4 שנים,במעגל קבוע,יהיה פרץ של לוחמה וחוזר חלילה. ניתן לחיות כך,די טוב,כמו שחולים במחלה כרונית יודעים שכל תקופה מסוימת המחלה מתפרצת. זה עדיף מחזיון שוא,ממכירת מצגת שוא שניתן לחיות בשלום אזורי.רק תאר לך שהיינו מחזירים את הגולן והיה "שלום" עם סוריה.משהו יכל החה לשער את מלחמת האזרחים שם. כל אחד יודע את תפקידו באזור,לכן עדיף מחזוריות שהיא ידועה ומוכרת ומאפשרת חיים סבירים מאשר מעשי התאבדות.
אהבתיאהבתי