כל ההמשכים קשים

Aviad Kleinberg אביעד קליינברג

כל ההתחלות קשות, קובע פתגם ידוע. האמת היא לא פעם הפוכה. ההתחלות קלות דווקא. אתם מלאים באנרגיה, מוכנים לקשיים, חדורי מוטיבציה ותקווה. מה שקשה ברוב המקרים הוא ההמשכים. לעתים כמובן ההתחלה שלכם מולידה הצלחה מסחררת או כישלון חרוץ. אבל בדרך כלל לא זה ולא זה. לא מספיק הצלחה בשביל להסתחרר, לא מספיק כישלון בשביל למשוך את ידיכם. האנרגיות הראשונות נשחקו, התקוות חזרו לפרופורציות "ריאליסטיות" (כמה מדכדכת היא הריאליה).  אתם ממשיכים. לא פעם יש לזה אפקט מטמטם. העסק עובד איכשהו. ניסיתם כל מיני אפשרויות. זה לא ממש עבד אבל גם לא ממש נכשל.  אתם נכנסים אפוא למצב של אנרציה–פשוט ממשיכים לעשות את מה שעשיתם בצורה אוטומטית למחצה, מבלי לחשוב.

במדינת ישראל, שישים וחמש שנים אחרי ההתחלה המרגשת, דומה שעברנו למצב אנרטיבי. אנחנו ממשיכים בתנועות השגורות מבלי לחשוב. זה מתבטא במיוחד בתחום הפוליטי. המדיניות הישראלית נטולת  דמיון ותעוזה. כבר שנים ארוכות אנחנו חוזרים על דפוסים שלא ממש עובדים. אחרי הפעם החמש מאות היינו אמורים לדעת ש"הפעלת לחץ" צבאי על אזרחים לא גורמת להם לפנות נגד מנהיגיהם, אלא דווקא להתלכד סביבם. היינו צריכים לדעת שאיומים ריקים על איזה גורל נורא שמצפה למי שחוצה קווים אדומים שאנחנו איננו מאמינים בהם רק מלמדים את הצד האחר לזלזל בנו, שהקריאה האוטומטית, "לדבר" היא לא יותר מסיסמה, שראיית סכסוך מדיני-חברתי-תרבותי מסובך במונחי "ביטחון" נטו, אינה מובילה לשום פתרון, אלא מקבעת אותנו במעגלי האנרציה.

יש נסיבות שבהן הפעולה האוטומטית מועילה. בשביל זה מלמדים אותנו בצבא תרגולות. אתה מתאמן שוב ושובה על איזה פתרון שעובד פחות או יותר ברוב המקרים כדי שבמקרה של הפתעה לא תצטרך לחשוב יותר מידי. הצרה עם תרגולות היא שהן עלולות להפוך מטבעת מגן לטבעת חנק. מדינת ישראל מצויה בעין הסערה של עולם המשתנה במהירות. חשיבה שבלונית, "תרגולתית היא הדבר האחרון שהיא צריכה. לפעמים, כמו שיודע כל מי שהיה אי פעם תחת אש, צריך לפעול מחוץ לתרגולת–להסתער בלי ריכוך יעדים, לבצע איגוף בלי רתק, לגלוש במידרון קדמי, חשוף לחלוטין לאויב, להדליק אורות בלילה. חיילים טובים יודעים לפעול בתוך הקופסה. מפקדים טובים יודעים לחשוב מחוץ  לקופסה.

הישראלי הטיפוסי הוא תופעה משונה. אנחנו שונאים כללים בחיי היומיום. הכללים הם התור (אם תעמדו בקו בזה אחר זה, כולם יגיעו יותר מהר ויהיה פחות בלגן). אנחנו רוצים לדעת איך אפשר לעקוף את התור. אנחנו לא סומכים על הוראות ובדרך כלל אנחנו לא טורחים לקרוא אותן. אנחנו מעדיפים לפעול על פי שיקול הדעת האישי שלנו. התוצאה היא לא מעט ברדק, אבל גם אותו כישרון ליזמות, למציאת פתרונות לא שגרתיים, לקיצור תהליכים, שיזמים ישראלים נודעים בו. לא כך מנהיגינו. כלומר בתחום הפוליטיקה הפניחמית הם תחמנית עוקפי-תורים כמו כולנו. אבל כשזה מגיע לתחום הקובע–התאמת ציפיות ואמצעים לעולם משתנה–מנהיגינו חסרי יכולת יכולת לחשוב מחוץ לקופסה. מהלכים מדיניים נועזים, שאינם כרוכים בהפעלת כוח צבאי, הם תופעה נדירה ביותר בישראל. המנהיגים שלנו מעדיפים ללכת בתלם, גם אם זה לא ממש עובד, מעדיפים לא להסתכן (מלבד בתחום הצבאי). במדיניות החוץ והפנים של מדינת ישראל המדיניות הרווחת היא מדיניות בת היענה. כהראש טמון עמוק בחול–הבעיות נעלמות. המדיניות הישראלית מתאפיינת בדריכה במקום (בעולם הכל משתנה במהירות מטורפת)  בשמירה על התבניות (שאיבדו את תוקפן) ובהימנעות מחריגה מהן (שרק היא יכולה לפתור בעיות). למה לחרוג? הים אותו ים, הערבים אותם ערבים, וגם היהודים, מתברר, אותם יהודים. האמת? הערבים לא אותם ערבים, היהודים לא אותם יהודים. אפילו הים לא מה שהיה פעם. רק אנחנו בשלנו.

ומה שהכי מתמיה הוא העובדה שההתנהגות הפוליטית הפסיבית ונעדרת הדמיון של רוב ממשלות ישראל (להוציא אולי את ממשלות בגין ופרס–כל אחת לשיטתה) חילחלה גם לציבור הבוחרים. אם בכל תחום אחר, הישראלים נוטים לחשוב מחוץ לקופסה, בתחום הפוליטי הם חושבים בתוך דפנותיה של קופסה צרה ונוקשה במיוחד.  מה שהיה השמאל תקוע באשליות על חזרה נסית לשלטון באמצעות קבלני משנה ועל פתרון כל הבעיות כולן באמצעות דיבורים. הימין והמרכז חיים באשליית "ההרתעה" האידיאלית שאותה נשיג בדרך פלא ושתאפשר לנו לעשות כרצוננו ללא שום התחשבות בצרכי הזולת וברצונותיו. כל עוד נמשיך להיות תקועים בתבניות האלה, העגלה שלנו לא תזוז לשום מקום.

האמת בישראל אינה נמצאת בצד אחד של המפה הפוליטית והבעיות אינה נחלת צד אחד בלבד. שני הצדדים זקוקים לשידוד מערכות מנטאלי כדי להשתחרר ממבוך הקופסאות שבו אנחנו לכודים. הייתי רוצה לומר לכם שהפתרון נמצא בהצבעה עבור מפלגה זו או אחרת. בסופו של דבר נצטרך כולנו לבחור ובסופו של דבר אחלוק אתכם את שקוליי להצביע כך או אחרת. לעת עתה אני מבקש לטעון שהדרך האפקטיבית ביותר היא להוציא מן הכנסת יותר ויותר עסקנים קלאסיים למודי קלישאות-תרגולות ולהכניס אליה יותר ויותר אנשים שיש להם לא רק מוטיבציה, אלא גם נכונות לחשוב מחוץ לקווי ההפרדה הקלאסיים בין שמאל לימין. אלטרנטיבה לא נבנית ביום אחד. היא תיווצר כאשר יצמח בישראל שיח פוליטי אחר–פחות ציני, פחות שבלוני, פחות אטום לכל מחשבה, פחות מחוייב למגזר ולעיקרי האמונה שלו ויותר לכלל ולצרכיו.

 

 

 

פורסם על ידי Aviad Kleinberg אביעד קליינברג

פרופסור להיסטוריה, נשיא המרכז האקדמי רופין

30 תגובות

  1. אתה כמובן צודק, אבל הבעיה היא שכדי לקרא פוסט כזה ולתת לזיק חשיבה לצוץ בעקבותיו, צריך קודם להוציא את הראש מהחול.
    תוסיף למה שכתבת גם את התדמית שדבקה ב״שמאל״ או ״ימין״, שתמנע מכל ימין לזדהות עם שמאל כלכלי או שמאלנים שיסכימו לפעולות צבאיות כאלה ואחרות כי זה ״ימני״

    אהבתי

    להגיב

  2. כמה שזה צודק ומאיר עיניים.
    נראה שבשבילנו לצאת מתוך הקופסא זה לחשוב על מבצע או פתרון צבאי שיחרוג מכל כלל ונורמה וישיג את המטרה. קיבלנו את אנטבה. חטפנו את שיח' יאסין. עשינו גדר. ציפינו למבצע קומנדו עילית שיציל את גלעד שליט. אנחנו מתמוגגים מכל מדען גרעין איראני שמתאדה. וירוס לתוך הצנטרום של הצנטרפוגה. טיל נגד טילים. וכיו"ב… הגניוס היהודי ממציא לנו פטנטים.

    האמת היא שהחשיבה שלנו היא חשיבה של סיירת. אנו מחפשים פתרון טקטי נועז, תחבולה.
    אתה רוצה שהג'יפ לא ירדוף אחריך? תקע לו תפוח אדמה באגזוז.

    דרך המחשבה הזו חודרת למצביאות ולמדינאות שלנו ומותירה את האסטרטגיה המדינית פאסיבית, נטושה ואפורה.
    ואחרי כל זה אנו עוד מרשים לעצמנו להתנשא מעל מנהיגים ערבים כמו נאצר, סאדאת ואבו מאזן.

    אהבתי

    להגיב

  3. אני כל כך מסכימה עם הנאמר פה, והדברים מקוממים במיוחד לאור העובדה שהממשלה הנוכחית בחרה התעלם , שוב ושוב, מההצעות ששלחתי בעניין הזה, כמו ההצעה להפגיז את אזרחי עזה בקונפטי , למען ידעו כי יכולנו להרוג אבל בחרנו לשמח את ליבם, או – ההצעה האולמטיבית לפתרון בעית השהידים – על ידי פיתוח נשק להחזרה המונית לתחייה. אבל , למרבה הצער, נראה שאין היום מנהיג בעל שאר רוח דיו לאמץ את המלצותי ולפעול ביצירתיות לשמה!

    אהבתי

    להגיב

    2. בהתחלה חשבתי שמדובר בחיי הנישואין שלי… .
      איזה יופי של חשיבה ומזל שיש לנו עוד אנשים כמוך, שחושבים כך. רק חבל שזה לא על בימת הכפר שם אולי היו רבים יותר שומעים זאת ואולי, אולי, יוצאים מהכלוב בו הם נתונים עשרות שנים.

      אהבתי

      להגיב

  4. אני מאד מסכים עם הכתוב. לא חשבתי קודם על המתח בין ההתנהגות הישראלית הפרועה בחיי היומיום, לבין מדיניות החוץ והפנים השמרנית להפליא. זו באמת נקודה טובה. יהיה מעניין לשמוע ממך במאמרים עתידיים הצעות ודרכי פעולה של חשיבה מדינית "מחוץ לקופסה".

    אהבתי

    להגיב

  5. אני לא חושבת שנראה שינוי, כי הקבעון המחשבתי של הממשלה כמו גם של רוב האוכלוסיה גובל בדתיות: לא משנה איזה עובדות תביא, אנשים *מאמינים* שרק כוח ינצח, ושאין עם מי לדבר, ושלנצח נאכל חרב. נגד אמונה אין מה לעשות, כי המציאות לא יכולה לה.

    לעניות דעתי אין ממש פתרון – אני מתכוונת להצטרף לנפולת הנמושות ולעוף מכאן ברגע שאוכל. אני לא רואה סיבה להתמודד עם המדיניות החברתית, כלכלית, ובטחונית הקלוקלת – שלא לומר נפשעת – במדינה שרואה בי בוגדת על עצם דעותי. ברק המליץ שאעבור לפינלנד או שוויץ. אז קשה לי עם שפות סקנדינביות, ולכן אעבור לאוסטרליה או קנדה, אבל בגדול – כנראה שהוא צודק. אין לי את הכוחות להתמודד עם הטמטום המעגלי של המדינה הזוץ

    אהבתי

    להגיב

      1. גם שעון שבור מדייק פעמיים ביום… וכפי שהזכרתי – למערב מועדות פני, ולא לצפון.

        אהבתי

  6. ראשית, היה יכול להיות מרענן אילו מישהו מנושאי הדגל של חשיבה 'מחוץ לקופסה' (אתה, נגיד), היה מציע חלופה למטאפורה השחוקה עד לזרא. בשביל זה צריך, כמובן, לחשוב מחוץ לקופסה. שנית, אם אני מבינה נכון את דבריך, אתה מניח שהפעולה בעזה היתה חזרה ללא מחשבה על פעולות עבר, שנכשלו, מתוך מחשבה שהיא תשיג את אותה מטרה שלא השיגה בעבר. אם אכן כך, אני חושבת שאתה טועה (הפעם). אני חושבת שקברניטינו לא התכוונו להשיג יותר מאשר שקט בתמורה לשקט, בידיעה שזו רגיעה זמנית, עד הפעם הבאה, משום שהם לא מצליחים לחשוב על שום פתרון יותר טוב. אלה לא דברים שנעים לומר לציבור, אבל הם גם לא פיזרו יותר מדי הבטחות שווא (או שאני פספסתי אותן). עד שיבוא מישהו שיהיה לו השילוב של פתרון היצירתי וכח ליישם אותו, כנראה שזה מה שיש. אני רק אוכלת את הלב על שלא התנינו את הסכם השלום עם מצרים בכך שנחזיר להם "עד המטר האחרון", לא רק בטאבה (רצינו, הם לא הסכימו).

    אהבתי

    להגיב

    1. השפה היא שפה. לא צריך להמציא מילה חדשה למקוריות כדי להראות שאתה מקורי. אשר לפעולה בעזה, כבר כתבתי שאיני חולק על הצורך בפעולה בהקשר שבו התקיימה. אני גם חושב שביבי ניהל אותה באיפוק גדול מקודמיו. הצרה היא שאת שבויה בקיים. זה כמו אדם ששותה מים מזוהמים אבל יודע להקל על קלקול הקיבה ולמנוע התייבשות. כל עוד לא פותרים את הבעיה, זה ידע מועיל מאד, אבל אולי מוטב היה להפסיק את הזיהום.

      אהבתי

      להגיב

      1. איך? סליחה אם שואלת על מה שכבר כתבת.
        ולגבי הקופסה, אתה בטח צודק, זו רגישות פרטית שלי.

        אהבתי

  7. לדעתי צריך תמיד לנצל את אפקט ההפתעה, לכן אני מציעה שבפעם הבאה, כשרק נופלות פה הרקטות הראשות , עלינו : א. להחליף את "צבע אדום" – בצבא האדום, וב- להתקיף את קנדה. כך – האוייב לא יוכל לצפות את צעדינו, והדבר יקנה לנו יתרון אסטרטגי משמעותי.

    אהבתי

    להגיב

    1. אם כבר, למה לא לתקוף את ארצות הברית? אם הם יכבשו אותנו ויסדרו לנו חוקה חדשה, כמו ביפן, או תוכנית מרשל, כמו באירופה, זה יכול לתקן כמה קלקולים בישראל…

      אהבתי

      להגיב

      1. ענק.
        אבל דני, בוא נהייה פרקטים – אובמה לא ייצא עכשיו למלחמה – אפילו לא נגדינו. נראה לי שגם נהייה ילדים מאוד-מאוד רעים לא נקבל את ה"ספנק" שאנחנו מייחילים לו.

        אני מציעה שנתקשר למלכת אנגליה – נגיד לבריטים – שכל הבכיינות שלנו לפני 65 שנה היה כאבי תרום מחזור – ועכשיו שנרגענו – אנחנו מבקשים יפה שיחזרו לנהל אותנו ונהייה ילדים טובים.

        אהבתי

  8. הפעם, בלי צחוק. מה באמת ניתן לעשות עם אוייב שהוא פאנט דתי השש לשלוח את צאן מרעית אלי קרב – למות מות קדושים, ותוך כך משמש גם כמאכל לאריה וגם – כאריה הטורף? התפישה הזו לא רק שהיא לא מובנת, אלא גם הפוכה סימטרית לערכים הבסיסיים שכאנשי מערב – אנחנו מותנים לה לחלוטין. ואז נכןן , שהאוכלוסיה בעזה שבויה בידו של שלטון לא סובלני במיוחד לכל סטייה מציות מוחלט.
    אבל ראינו גם לאורך שנות ההכירות – שלמוסלמים יש נטייה לבחור תמיד, שוב ושוב – בשלטון דתי נוקשה – גם כשישנן אפשרויות אחרות.
    הנציגות של ערביי ישראל, למשל , מנצלת את הדמוקרטיה לצאת כנגד השלטון, את ההשכלה שזועבי , למשל , קיבלה פה – כדי לדבר על ערכים "פמניסטים" – אלא – שהשאיפה המוצהרת, גם של אדם משכיל כטיבי – היא להתאחד עם אחיו מתחת לכפיית הברזל החמה של האיסלם , שמטיבו , ברגע שקצת עוזבים אותו בשקט, וגם אם לא , מייד הוא הופך למשהו הרבה יותר קיצוני, אכזר , ועוד פחות מובן.

    אני בעד פתרונות חדשים לגמרי, לא רק משום שהפתרונות הישנים לא הועילו עד כה, אלא גם משום שאם אני אשמע , רק עוד פעם אחת , את המשפט " הם מבינים רק כוח " או "מגיע לנו בגלל שהם כל כך מסכנים בגללנו, אז מה אנחנו מצפים" – אני נשבעת כאן ועכשיו, שאצטרף לגדודי אל אקצה, אעלה לשמיים ואקח איתי 72 בתולות בשכל !

    אהבתי

    להגיב

  9. "אלא – שהשאיפה המוצהרת, גם של אדם משכיל כטיבי – היא להתאחד עם אחיו מתחת לכפיית הברזל החמה של האיסלם". דלית, אני ממש לא חושב שזו השאיפה של טיבי. האם יש לך ראיות שמהן ניתן ללמוד אחרת?

    אהבתי

    להגיב

  11. קראתי בדקדקנות את הכתבה המשכנעת וגם את התגובות והשתכנעתי לחלוטין(אלא שבמקום קונפטי הייתי מפזרת תרופות,צעצועים,בגדים חמים ושאר דברי פילנטרופיה מתנשאים)
    אבל עדיין נשארתי תוהה לגבי אנא אני פונה .(יחד עם זאת ברור לי לאן אינני פונה).
    כתבת שתשתף אותנו בשיקוליך ואכן, טובה שעה אחת קודם שהרי אנחנו חייבים להמשיך והזמן הולך ואוזל.

    אהבתי

    להגיב

כתיבת תגובה