לאן נעלם האיום האיראני?

מישהו שמע על  האיום האיראני לאחרונה? רק לפני כמה חודשים עוד רעשה הארץ מן האיום. אמות הספים נעו. דיברנו יום ולילה על האיום. מומחים היו בעד האיום ונגדו. פוליטיקאים הצטרפו לממשלה בגלל האיום ופרשו ממנה, בגללו. ריח שואה עמד באוויר ורק וינסטון נתניהו עמד בנחישות בינינו לבינה. שום דבר לא היה חשוב כמו האיום. עיתונאים מקורבים לשר האיום מאקירוב כתבו רשימות על האיום. מאז נברא העולם, אמרו, עמדה ישראל רק פעמיים בפני צומת המשתווה לזה בחשיבותו. חייבים להחליט עכשיו, הזהירו אותנו. החול בשעון אזל. אם צריך להתעמת עם ארה"ב בגלל האיום, נתעמת. אם צריך להסתער על השכל הישר, נסתער. חלון ההזדמנויות הולך ונסגר. זה הרגע להחליט. אתם לא תגידו לנו. ביטחון ישראל. שנית מצדה לא תיפול. וכולי וכולי. בלה בלה בלה אינסופי. והנה, ראו זה פלא—האיום נעלם. אני לא אומר שאין בעיה באיראן. יש. כיוון שהאיראנים לא ויתרו על תכנית הגרעין שלהם, סביר להניח שיש דווקא יותר סיבות לדאגה (החול אוזל, החלון נסגר, שעת הכושר מוחמצת). אני רוצה להניח שמי שצריך עושה מה שצריך. אבל ההיסטריה התפוגגה באחת. תחושת הדחיפות, הבהילות, הרטוריקה המתלהמת שעכשיו או לעולם לא נעלמה. בן לילה.

אני לא יודע עד כמה חמורה הבעיה האיראנית. אני כן יודע שלאדוני התודעה בממשלה  אין יותר עניין לדון בה בפומבי. השואה חזרה למקומה הטבעי בהיסטוריה, החזיונות האפוקליפטיים למקומם הלא טבעי באחרית הימים. תמה היומרה לשנות את הסדר העולמי ובמקומה באו מהלכי ההתגרות וההתכתשות המקומיים השגרתיים. לא נלחמים באיראן אלא בפלסטינים. לא מתמודדים עם חיל אוויר מודרני וארסנל טילים מבהיל של מעצמת נפט אזורית, אלא עם צינורות מעופפים של חצי-מדינונת ענייה מעבר לגדר. הכול מוכר כל כך וחביב. כל מה שצריך במאבקים הלא-מאוזנים בינינו לבין הפלסטינים הוא לשנות את הגדרת הניצחון. משנים. מנצחים. בונים התנחלויות. מרגיזים את העולם. גם זה מוכר כל כך. חביב. כבר היינו שם אלף פעמים. בסוף הם הרי לא ייעשו כלום. יהיה בסדר. אווירה מפוייסת שורה עלינו.

איך קרה הנס הזה? לאן נעלם האיום הקיומי הנורא ביותר בתולדותינו? הוא נעלם כי אובמה זכה בבחירות. ההימור של נתניהו על רומני נכשל. עכשיו הוא חייב להיות הרבה יותר זהיר. נתניהו מבין כוח (בעצם הוא מבין רק כוח). בבחירות בישראל לעומת זאת נתניהו אינו מזהה שום איום. תסלח לנו ציפי לבני, אבל השאלה אם היא מתאימה להיות ראש ממשלה, רלוונטית בדיוק כמו השאלה אם אני מתאים להיות נשיא ארה"ב. המחנה האחר מפורר ומפוצל. אין צורך בנשק יום הדין. די בתיפוף קל בתופי המלחמה, מבצע קטן מול הפלסטינים, כדי להעמיד אותו במקומו. ומה שמדהים הוא יישור הקו העדרי של הפוליטיקאים ושל התקשורת. הרצל (כלומר נתניהו) אמר להיבהל! עצמותינו רוחפות מפחד. נתניהו (כלומר הרצל) אמר להפסיק. אנחנו מפסיקים. לשלטון בישראל שליטה מוחלטת על התודעה. גם כאשר יש אג'נדה אחרת ("החברתית") היא תמיד מבוהלת, נזהרת שלא לחרוג ולו במילימטר מקווי הקונסנזוס (הביטו ביחימוביץ').את גבולות המותר והאסור מתווים יחד אדוני התודעה וכלבי השמירה של הדמוקרטיה שהחליפו נאמנות מבלי להודות בכך אפילו לעצמם. אגב, אל תדאגו לאיום האיראני. שלומו טוב, ואם יהיה צורך עוד ייעשה בו שימוש. בינתיים אתם מתבקשים להתווכח על הבנייה בהתנחלויות. לא נורא שאתם לא מסכימים אתנו. כל עוד אתם מקבלים בהכנעה את סדר היום שאנחנו קובעים הכול בסדר. תמשיכו ככה.

 התפרסם בידיעות אחרונות 4.12.12