מות המחאה

המחאה של 2011 מתה ונקברה. נתניהו ביצע במחאה מט בשלושה מהלכים. ועדת טרכטנברג שלחה את המוחים הביתה (מתוך אמון נאיבי בראש הממשלה, שכל המחאה ביטאה אי אמון בו). האיום האיראני והמבצע הפלסטיני הכתיבו לישראל מחדש את סדר היום הרגיל והטוב (טוב לימין) של ימי טרום המחאה. נתניהו סמך על השמאל שיבצע את המהלך השלישי. אף אחד בקבוצה הזאת לא בוטח באף אחד אחר ולא מעריך אף אחד אחר בה. אפשר לסמוך עליהם שיוסיפו את הקש האחרון. מי שהוסיף אותו הוא עמיר פרץ.  אני יודע שפרץ ממשיך לדבר חברה, אבל מה שקובע הוא מעשים ולא מילים. בין החברתיות "החדשה" של יחימוביץ' למדינתיות הישנה של לבני פרץ בחר באחרונה. למה בחר? ממגוון של סיבות אישיות ופוליטיות, שכבר נדושו לא מעט בסדרת הראיונות התמוהים שהעניק פרץ לתקשורת. אולם תהיינה הסיבות אשר תהיינה, העובדה היא שאחד מן האישים הפוליטיים המעטים שהיו מזוהים עם שני הדגלים, החברתי והמדיני, הפנה עורף לסדר היום החדש ובחר בסיסמאות הישנות (כי מה יש ללבני מלבד סיסמאות?). פרץ יכול היה להשמיע את הקול שיחימוביץ' סירבה להשמיע, משום שהוא מן המעטים שהיה להם האשראי הציבורי והכוח הפנים-מפלגתי לעשות זאת. המהלך שלו ביטא חוסר אמון בהתכנותו של סדר יום חדש בישראל. בקיץ 2012 המחאה פשטה את הרגל. בסתיו 2012 היא מתה.

למה מתה? כי הציבור בישראל סובל מהפרעת קשב פוליטית. הוא מסוגל להטות אוזן לענייני חברה רק אם ישנו שקט מדיני גמור. כמו קודמיהם, התקשו מוחי 2011 לחשוב על יותר מדבר אחד באותו זמן. אם חברה אז רק חברה. בצדק נאמר להם שהדרישה לצדק אינה יכולה לבוא בד בבד עם התעלמות מעוול. החברה הישראלית מסובכת באלף דרכים באובססיה הביטחונית-כלכלית להמשיך לשלוט, במישרין ובעקיפין, באומה המתקיימת לצדנו ללא צדק חברתי, ללא צדק פוליטי וללא תקווה. המחאה ניסתה לנצל רגע של שקט מדיני כדי להציע קונסנזוס חליפי. הבעיה היא שאי אפשר להפריד בין המדיני לחברתי בישראל. למדינה ששופכת מיליארדים על יישובים שכל מטרתם היא להגשים חלום דתי של מיעוט קטן, לא נשאר כסף לטפל בבעיות אי הצדק. למדינה שאינה מוכנה להגיע להסדר עם שכניה יש לא רק בעיה פוליטית, אלא גם תקציב ביטחוני מנופח שיבלע את החלומות על חינוך ותשתיות.

לא צריך הרבה כדי להוציא אנשים עם הפרעת קשב משווי משקלם. כל מה שנדרש הוא הזכרת איומים קרובים או רחוקים, ספק מבצע, פיגוע, והאג'נדה חוזרת חזרה פבלובית לשאלות הישנות. נתניהו הבין את זה ופעל בהתאם. המקהלה מיהרה לזמר את הזמירות שהמנצח הכתיב.

האנשים שהיו אמורים לטפל בהפרעת הקשב הישראלית סבלו ממנה בעצמם. שלי יחימוביץ חשבה ששני דגלים זה יותר מידי. הציבור שאליו היא מתחנפת (מצביעי הימין הדמיוניים) עלול להיבהל מן האמת, חשבה. היא דבקה בדגל החברתי באותו אוטיזם שבו דבקו קודמיה במדיני. גם מתחריה לא היו להוטים לומר לציבור את כל האמת. יאיר לפיד נמנע,  מרוב מרכזיות, מלבקר ולו ברמז את המדיניות הביטחונית-כלכלית של ישראל. ראיית הצינור של מתחריה, אפשר לפוליטיקאית כושלת כמו ציפי לבני להפוך להבטחה החדשה על ידי הצגת הפוליטיקה האוטיסטית של השמאל הישן כחידוש מרענן ומרגש. כל ה"מנהיגים" הללו יזכו במנדטים של השמאל—לא בהתלהבות, אלא כי אין ברירה. בלי התלהבות לא משנים את סדר היום הפוליטי. בלי שינוי סדר היום, נתניהו הוא האופציה הריאלית היחידה. לפרץ הייתה תרומה חשובה למצב הזה.

התפרסם בידיעות אחרונות 11.12.12