רבקה פלדחי והאיום האיראני

מה שמפתיע בהחרמה של פרופסור רבקה פלדחי בברלין הוא שכל העניין היה מיותר לחלוטין. בואו נחשוב על הסצנריו הגרוע ביותר מבחינתו של נתניהו. נניח שפלדחי הייתה אכן בעלת דעות רדיקליות ולא אדם מתון למדי אפילו במונחים ישראליים. נניח שהייתה מתגברת על הנטייה האקדמית לא לעשות בושות ומודיעה בפורום הנכבד, שהתכנס בברלין בנוכחות ראשי ממשלות ישראל וגרמניה, כי היא מתנגדת למדיניותו של ראש הממשלה. מה בעצם היה קורה אז? אפשר לדמיין שני תסריטים: אם הביקורת הייתה נעשית "בטוב טעם" (פלדחי הייתה מקדישה שתי דקות להבעת דאגה עמוקה מן הפגיעה בערכים אוניברסליים בטרם תעבור לדיון בשיתוף הפעולה המדעי בין המדינות), לא הייתה מתפתחת שום תקרית. ראש הממשלה היה נותר בפנים קפואות והשיירה הייתה עוברת. ראש הממשלה וגם מארחיו כבר שמעו דברים גרועים מזה. נתניהו עצמו לא רק שמע אלא גם השמיע דברים גרועים מזה. דבריו של ראש הממשלה בטולוז על האנטישמיות חסרת התקנה בצרפת והקריאה ליהודי צרפת לנטוש את ארצם ולעלות ארצה הוציאו את נשיא צרפת פרנסואה הולנד מכליו וגרמו לו להאשים את נתניהו בהפרת כללי הנימוס הדיפלומטי ובניהול מערכת בחירות ישראלית על אדמת צרפת. זוכרים? לא? בדיוק. עכשיו בואו נניח שפלדחי הייתה מפירה את כללי הנימוס, מכריזה על ראש הממשלה כסכנה קיומית למדינת ישראל, מוקיעה אותו כמפר סדרתי של החוק הבינלאומי וכללי המוסר ומקנחת בתביעה לסנקציות גרמניות על מדינת ישראל. לא סביר, אבל בואו נניח שזה מה שקרה. יש להניח שגם אקט נועז ובלתי צפוי שכזה לא היה מזעזע את אמות הספים. הגרמנים היו זעים באי נחת בכיסאותיהם, ראש הממשלה היה מעקם את האף ונוזף בפלדחי. אם אני מכיר את דעת הקהל בישראל היא הייתה מתייצבת מאחורי ראש הממשלה ויוצאת רובה ככולה נגד הפרופסורית ש"ניצלה לרעה" את הזמנתו המנומסת של ראש הממשלה ועשתה בושות לישראל לעיני הגרמנים. אף אחד לא הזמין אותך להביע את דעותייך הפוליטיות, היו בעלי הטורים מכריזים; עשית שימוש פסול בבמה שהוענקה לך כדי לספר על שיתוף הפעולה האקדמי בין ישראל לגרמניה. תתביישי.

עד כאן ההיגיון. מה שבא לידי ביטוי בפרשת החרמתה של פרופסור רבקה פלדחי הוא משהו שמעבר להגיון. בדרכו המוזרה נתניהו מאמין בכוחן של מילים. ראש הממשלה מאמין שלמילים שלו יש השפעה עמוקה על המציאות. כשהוא מכריז למשל שאנחנו חיים ב1938 ושהוא ממלא את תפקיד צ'רצ'יל בעולם מלא היטלרים וצ'מברליינים, הוא מאמין שהמציאות מיישרת קו ומתאימה את עצמה לדברים שהוא אומר. לשמחתו, אין כמעט עוררים על מילותיו בישראל. כולנו חיים בעולם הדמיוני שהצהרותיו של נתניהו בראו למעננו. נתניהו, יש לציין, אינו מרבה במעשים. הוא מדבר במונחים אפוקליפטיים ונע בעולם הממשי בזהירות רבה. הבעיה היא שנתניהו מאמין שגם למילותיהם של אחרים עלולה להיות השפעה כזאת. חופש הביטוי הוא אפוא עניין מסוכן. לא די להשתלט, באמצעות ביטאון הביבי של אידלסון, על חלק משמעותי מן השיח הציבורי הישראלי; לא די בהחלשת כל כלי תקשורת המאיים להציע גרסה חליפית של המציאות, צריך שכולם ישירו את שירת הנתניהו. בדרך כלל זה עובד. נתניהו אומר, מספיק עם המחאה וכולם מפסיקים, איראן וכולם שרים איראן, חמאס וכולם שרים חמאס. למה החרים נתניהו את פלדחי? כי הוא לא ידע מה היא תשיר. זה למה.

התפרסם בידיעות אחרונות 18.12.12