השטחים והשטיח

האנתרופולוג הבריטי ויקטור טרנר הגדיר תהליכים מסוימים כ"דרמות חברתיות". לדרמה החברתית, טען, יש מבנה של טקס מעבר. בתחילה משהו—אמירה או אירוע—יוצר "ערעור". אנשים מתווכחים, מגנים ומתרצים. אם לא מצליחים לחזור לשגרה במהירות, מתפתח  "משבר". החברה עוברת מראיית אי-ההסכמות כחריקה לראייתן כאיום קיומי. אם לא תגיע החברה מחדש לקונסנזוס, הקולקטיב עלול לקרוס. בשלב הזה הדרך שבה אנחנו מגדירים את עצמנו זה מול זה ומול המציאות,  צפות ונדונות. זהו מצב הרה סיכונים וסיכויים. הדיון בבעיות הקיומיות מאפשר הצפתם של חומרים מודחקים לתודעה ופתרון בעיות שטואטאו אל מתחת לשטיח, אבל יש בו פוטנציאל גדול לאלימות, לניסיון של הצדדים לכפות בכוח את עמדותיהם. בסיום התהליך החברה מגדירה מחדש את הקונסנזוס הקהילתי (בטוב או ברע) ומוכנה להתמודדות עם הבעיות הקיומיות שלה. אם תהליך "האיחוי" אינו עולה יפה, החברה חווה "קרע".

החברה הישראלית ידעה בעבר דרמות חברתיות שהייתה להן חשיבות עצומה בעיצוב זהותה. חשבו למשל על המשבר מסביב לאניית הנשק של האצ"ל, אלטלנה. בן גוריון התעקש לייצר אירוע סמלי שבו יצוף אל פני השטח המעבר של החברה בישראל מקואליציה של אירגוני מרי ל"ממלכה." השאלה מבחינתו לא הייתה הספינה המסוימת הזאת . ספק גדול אם העברת חמישית מן הנשק שעליה (הוסכם שארבע חמישיות יועברו לצה"ל) לידי לוחמי האצ"ל בירושלים—עיר בריבונות בינלאומית, שבה המשיכו ארגוני המרי לפעול בנפרד—הייתה ממוטטת את הממלכתיות הישראלית. בן גוריון בחר במודע ליצור משבר, שבו יובהר לכול כי המדינה היא מעתה הריבון וכי היא לא תסבול שום ערעור על סמכותה. גם הוויכוח על קבלת השילומים מגרמניה היה בעל אופי של דרמה חברתית. על כפות המאזניים נצבו שתי תפיסות שונות רדיקליות של החברה בישראל—האם זו חברה של כבוד המסרבת לקבל "פיצוי" מן הרוצחים מחשש שהפיצוי הזה יבטא מעין מחילה, או חברה פרגמטית, שאינה מוחלת אולי לרוצחים, אבל וודאי מוחלת על כבודה? כמו משבר אלטלנה, גם המשבר הזה הסתיים בהכרעה, שהיו לה השלכות מרחיקות לכת  על תפיסת העולם, הערכית והפוליטית, של החברה בישראל.

אלא שמאז איבדה החברה בישראל את היכולת לעבור משלב ה"ערעור" לשלב ה"משבר". הפחד מפני "קרע" משתק אותנו. זה נכון לכל תחום ותחום (הפלסטינים, החרדים, ערביי ישראל). ההדחקה היא חיינו. לכאורה ישראל קרועה מאז 1967 בשאלת "השטחים". למעשה הדיון הזה נותר תמיד "מרוח". הביטוי החיצוני של המריחה הזאת הוא ההימנעות, גם של ממשלות הימין, מהחלת הריבונות הישראלית על השטחים שנכבשו ב1967. למעשה השטחים סופחו, יושבו מחדש ונמצאים תחת ריבונותה המוחלטת של מדינת ישראל. להלכה הם נמצאים במעין לימבו, לא פה ולא שם, נתונים במצב של זמניות מתמשכת המאפשרת לשני הצדדים לדבוק בסיסמאותיהם. השמאל אינו מסביר מיהו הפרטנר שיספק את הסחורה ואיך נתמודד עם הסיכונים. הוא מסתפק בתיאור סוף התהליך (שתי מדינות). הימין אינו מסביר מה נעשה עם המוני הפלסטינים החיים בפועל כנתינים נטולי זכויות תחת שלטוננו ומה תהיינה ההשלכות הבינלאומיות של סיפוח השטחים. הסיפוח אינו מוכרז אפוא, שכן הכרזה גלויה עליו תייצר משבר. כל הצדדים מוכנים לשלם מחיר כבד כדי להימנע ממשבר כזה. המהומה התקופתית על שאלת הציות לפקודות פינוי היא דוגמא נוספת לדיון שלא יתפתח. בנט מיהר למרוח (התכוונתי שלא התכוונתי), ואנחנו נקבל את זה—אם לא היום אז מחר. החברה הישראלית מכורה להדחקותיה. האותות מבשרי הרע מצטברים. המציאות לא יודעת להדחיק. לנו עדיף כנראה לא לחשוב על זה.

פורסם בידיעות אחרונות 25.12.12

13 replies »

  1. היישום של טרנר לבעיות החברה הישראלית מעניין אותי במיוחד, ומעורר המון מחשבה. חשוב רק להעיר, שבפרשת אלטלנה היה זה דווקא מנחם בגין שפחד מקרע יותר מבן גוריון ("רק לא מלחמת אחים") ואולי דווקא זה גרם לאיחוי מחדש.

    דרך אגב, אני בהלם שהצלחת להכניס נושא תיאורטי כל כך מורכב למאמר בידיעות אחרונות.

    אהבתי

  2. יישום מרתק של טרנר. באופן אנקדוטלי אותי מעניין במיוחד שהתמקדת, לטעמי בצדק רב, בהתעלמות של השמאל מניתוח וניהול הסיכונים שבהסכם שלום, ובהצגת הניתוח הזה. במיוחד משום שאנשים – ובפרט באקלים של אכזבה מתקוות ופחדים קיומיים – לא באמת נוהים אחר פוליטיקה של תקווה פר-סה, אלא חוששים מהתסריט הרע ביותר ומנסים למזער אותו [תובנות שעלו באינספור מחקרים, למשל של כהנמן וטברסקי] כתבתי על כך כאן בהרחבה:

    http://yarivmohar.wordpress.com/2012/12/19/%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%AA%D7%A1%D7%A8%D7%99%D7%98-%D7%94%D7%A8%D7%A2-%D7%91%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%A8/

    אהבתי

  3. מעניין אותי לדעת איך היית מנתח מה קרה בחברה הישראלית אחרי רצח רבין. רצח ראש ממשלה בוודאי עומד בקריטריון של ״אירוע שיוצר ערעור״ אח״כ היו דיונים וגינויים ותירוצים וסערות של רגשות. ובכל זאת, האם נוצר אז משבר או שחזרנו כולנו לשגרה? האם חווינו את רצח רבין על רקע אידיאולוגי כאירוע שאינו מהווה איום קיומי לחברה? אולי כולנו עדיין הדחקה? או שאנו נמצאים בעיצומו של הקרע שנבע מתוך הרצח והמניעים שלו ובעצם היום זה הקונסנצוס החדש שנוצר בעקבות עצירת תהליך השלום בידי יגאל עמיר?

    אהבתי

    • לדעתי דווקא רצח רבין הוא דוגמא מובהקת לתופעה שאביעד תיאר במאמר, היינו – ניסיון לאחות את הקרע במהירות האפשרית כדי להימנע ממשבר שייאלץ אותנו לשאול שאלות קשות. יגאל עמיר בלי ספק ניסה ליצור קרע או דרמה חברתית. החברה, לעומת זאת, הגיבה מיד בזעקות היסטריות כמעט של "הידברות". אני לא נגד זה, כמובן, אבל לדעתי לא היתה בחינה מספקת של זרמי העומק שהובילו לרצח, דבר שהתיר את כל המדמנה האנטי-דמוקרטית של הימין הקיצוני על כנה.

      אהבתי

      • אני חושבת ששנינו אומרים אותו דבר : יש קשר בין רצח רבין ו״דממת המוות״ שבאה אחריו כלומר העדר המשבר אז – לבין מה שקורה עכשיו.
        בעצם נוצר קונצנזוס חדש שאפשר לקשר באופן ישיר לרצח רבין ולתהליכים שהחברה הישראלית עברה או שבחרה לא לעבור , לפי הניתוח שלך.
        מצד אחד יש התעצמות של הימין הקיצוני ועלייה בכוחו האלקטורלי ובמקביל יש רפיון ידיים ויאוש בשמאל כיום.
        אם תוסיף למשוואה את הסלידה של רוב הפוליטיקאיים מישיבה באופוזיציה ואת הסגידה של רוב הציבור לכוח – הנה המרשם הבדוק לצורך דחוף בהדחקה.

        אהבתי

  4. ואולי ההדחקה תעלם רק כשיקרה אסון שיפגע ישירות בחלק גדול מהישראלים – חרם בינלאומי רחב היקף, פגיעה בהסכמים עם האיחוד האירופי (במיוחד הסכמי ויזה) או חו"ח מלחמה גדולה.

    אהבתי

  5. דני, באמת תודה רבה…
    באמת מה שהיה חסר לי הן נבואה אפוקליפטית אחת או שתיים . חן חן. וודאי אחרי האכזבה המרה מהמשך קיומו של העולם למרות פקיעתו של לוח בני המאיה.

    אהבתי

  6. אני תוהה האם לרצח פוליטי יש באמת משמעות פוליטית הרת גורל. האם ארה"ב עברה שינוי משמעותי אחרי רצח קנדי? ואם חלו שינויים האם הרצח היה הטריגר? נראה שהתמונה הרבה יותר מורכבת. מה לנו הבטחון שאלמלא נרצח רבין המציאות הבטחונית היתה טובה יותר ולא היה מתעורר מכשול נוסף לפתרון המדיני?
    הדחקה הינה גם חלק מתהליכים ואינטרסים הדוגמא הבולטת ביותר הינה המדיניות נוכח הנאציזם
    במבט לאחור ברור שההתעלמות מאמירותיו המפורשות של היטלר גרמה לאסון עולמי וטעות נוראה.ודוקא אלה שכל כך רצו בשלום ובפייסנות לא מנעו את המלחמה.

    אהבתי

  7. מה שמשונה הוא שמאז ששת הימים איש לא מדבר על כך שמדינת ישראל משקיעה הון עתק בחו"ל. וכעת יש לנו אוניברסיטה בחו"ל. רוצה מדינת ישראל אוניברסיטה באריאל? תואיל המדינה ותספח את השטח ותחיל עליו ריבונות ואז כריבון תוכל לממש את זכויותיה (וחובותיה…) אבל לפתוח ישובים, בתי ספר מוסדות ואוניברסיטאות בחו"ל? ולממן את הגישה אליהם? ולסבסד את השוהים שם? זו הרי הדחקה ברורה של מחלת נפש שתקפה אומה שלמה – מחלה שממחזרת מחלות קודמות – הידועות בתוצאות החורבן שלהן – ושמביאה מן הסתם לתוצאה דומה – אבדן החברה והפצתה לכנפות תבל.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s