אז מחרתיים

משהו קורה כאן. אני יודע שהטון המקובל הוא להודיע שהימין ישלוט לנצח וזהו זה. ישראל מתיימנת. בנט עולה בסקרים. השמאל מת. מפלגות האופוזיציה מפוצלות, נטולות מנהיגות ואידיאולוגיה. זה נכון ולא נכון. ראשית, הדיון הציבורי במערכת הבחירות הזאת, ועוד יותר מזה לפניה, הוא אחר. הגושים עדיין לא השתנו, אבל הדיון המשמים בסיסמאות—כן שטחים לא שטחים—הומר בדיון מורכב יותר. קחו לדוגמא את הדיון הציבורי בעניין האופציה האיראנית. הדיון הזה היה מורכב ורציני יותר מכל דיון ביטחוני שהתנהל כאן בשנים האחרונות. הצדדים הציגו טענות כבדות משקל והציבור לא נגרר לתמיכה גורפת בממשלה, על אף ניסיונות ההפחדה הבוטים שלה. המחאה החברתית נקברה על ידי הפרשנים (ואני ביניהם), משום שהתמסמסה ככוח פוליטי. אבל המחאה החברתית שינתה את השיח הציבורי. הדיון בשאלות חברתיות וכלכליות הוא מן הרציניים שהתנהלו פה זה שנים. אחרי שנים של הדחקה מסיבית של הבעיות החברתיות של ישראל, הן צפות אל רשות הרבים. עלה התאנה הביטחוניסטי אינו מצליח לכסות את מה שכיסה ללא קושי בעבר. אפילו הבית היהודי, מפלגה שמדברת שנים רק במונחי זכויות על הארץ, מדבר על חברה ועל הצורך בהסדרים חברתיים חדשים. בנט אפילו מדבר, שומו שמים, על קיצוץ בתקציב הביטחון. אני לא תמים. אני יודע שהגרעין הקשה של הבית היהודי רואה באמירות הללו מעין קישוט אלקטורלי על עוגת ארץ ישראל. אבל לפעמים הקישוט הוא סימפטום—סימפטום לשינויים שייקח זמן עד שיתבטאו בזירה הפוליטית. חשבו לרגע על הבחירות לכנסת השמינית, שהתקיימו בדצמבר 1973. לכאורה הן היו ההוכחה הברורה ביותר ששלטון מפא"י הוא גזירה משמים. חודשיים אחרי מלחמה מרה ועקובה מדם שהניבה האשמות חמורות במחדל, בחר העם, שוב במערך (שזכה ב51 מנדטים!) והקים את הממשלה. אבל השינוי כבר היה שם. להיסטוריה לוקח זמן. ההיסטוריה קורית עכשיו.

הימין שולט בישראל, בצורה כזאת או אחרת, כבר 40 שנה. הוא כבר לא ההבטחה הגדולה לשוויון וגם לא סטירת הלחי בפני הממסד. הוא הממסד וזה אינו ממסד אהוד במיוחד. קרה לו מה שקרה לש"ס. הוא הבטיח ולא קיים. הוא עשה ועושה לביתו. יותר מידי אנשים לא מרגישים בבית בליכוד ביתנו. הירידה התלולה בתמיכה בו היא סימפטום לאי נחת, לאפשרויות חדשות. פרדוקסלית זה קרה דווקא משום שהשמאל הישראלי קרס. "השמאל" היה מרכיב חיוני לשלטון הימין, משום שהוא איפשר לימין להציג את עצמו כאנטיתזה לאיזה עבר מאוס ומשום שנתפס כ"אוהב ערבים". האיום הפלסטיני קיבץ את המצביעים המבוהלים אל נציגי ה"תצביעו-בשבילנו-כי-רק-אנחנו-מדברים-את השפה-שלהם". בלי השמאל, בלי האיומים, הימין הוא מה שהוא—שלטון אטום, מדחיק, חסר אחריות. אבל אחריות היא כול העניין. זאת השפה החדשה. זאת לא שפה של השמאל; זאת שפה שחוצה גושים. היא אינה מדברת בשם מערכת אלטרנטיבית של סיסמאות, אלא בשם התביעה להתמודד ברצינות עם המציאות.

זה כנראה לא יקרה בבחירות הקרובות. האופוזיציה עדיין אינה בשלה להוות אלטרנטיבה, אבל הבקיעים בשלטון ביברמן כבר שם. בכנסת הקרובה יהיו הרבה יותר אנשים שמדברים בשפת האחריות (הנכונות לגעת בתקציב הביטחון המקודש היא רק ביטוי אחד שלה). המשבר הכלכלי הממשמש ובא, ההתרחקות האמריקנית מן הימין הישראלי, המיאוס האירופי מהבטחות השווא הישראליות—לכל אלה יש פוטנציאל להפוך את התביעה לאחריות חברתית ומדינית לאלטרנטיבה פוליטית. זה לא מובטח, כמובן. הרבה תלוי בהרכב הכנסת הבאה שאותה יש לראות כשלב מעבר בדרך לשינוי מהותי. הצביעו בעד מפלגות שאתם בטוחים שלא תמסמסנה את השינוי הזה.

התפרסם בידיעות אחרונות 15.1.13

:קטגוריותהבלוג

15 replies »

  1. כמה הסתייגויות מצערות.
    40 שנות שילטון מיצבו את הליכוד כהגדרה חדשה ל"מרכז", שיחסית אליו מוגדרים "חרות ומקי". חלק משמעותי מפליטי הליכוד בורח ימינה.
    השנוי המצטבר במפה הפוליטית הוא לדעתי לא שנוי דעה ועמדה של ציבור, אלא שנוי של הציבור עצמו – כלומר, מצביעי שמאל מתים ומצביעי ימין נולדים, ורק חלק קטן מהאנשים משנה את דעתו.
    אמנם בהצתה מאוחרת (ולא לגברי מפתיעה) נבעטה מפא"י רק ב-77, אבל הבעייה הגדולה היא שעם כל הכבוד לפרשות השחיתות הרבות, הסיבה העיקרית (ובפועל היחידה) לנפילת המערך היתה המלחמה, ובאופן ממוקד יותר (וזה בעיני אחד ההסברים לתגובה המאוחרת) תנועות המחאה. מה שמפחיד אותי, זה שכדי שיהיה מהפך שני – ידרש יום-כיםור שני
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=538749&blogcode=13631077

    אהבתי

  2. אביעד, מתקנאה ביכולת שלך להמשיך להיות אופטימי, מבית ומחוץ. מאיך שאני רואה את המצב, לו הייתי ניו-יורקית, הייתי כבר מזמן עומדת על ארגז ומפחידה את העוברים והשבים עם נבואות אפוקליפטיות בניחוח עששת ואלכוהול זול

    אהבתי

  3. כשמסתכלים אחורה רואים שהיתה כאן דינאמיקה מופלאה , פעם שמאל פעם ימין ,וגם כשנראה שאנחנו נמצאים במצב של סטגנציה הרסנית למציאות יש כוחות להשתנות.
    יש מקומות יותר נחמדים מברקלין, פאריס למשל…
    הכל תלוי בכל כך הרבה משתנים שרק לעתיד ולמוזת ההיסטוריה פתרונים! ובשעה זו הרבה תלוי בנו.

    שקט על שמריו עד שהגיע

    אהבתי

  4. רמית: למה אי אין לינק לשיתוף בפייסבוק? חבל, מאמריך כה נכונים ומדברים מנהמת ליבם של רבים. רציתי לשתף, אך לא ראיתי איך, או שהחמצתי…
    תודה
    רמית

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s