הטרנד הנוכחי הוא לקרוא לנשיא ארה"ב לנאום בכיכר. אם רק ידבר אל העם היושב בציון, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, ולא על ידי מראיין, אלא פנים אל פנים, ישתנה הכול. מה שלא עשו אלף אזהרות ומאה אלף הצהרות, יעשו הדברים שיאמר אל מול המוני בית ישראל העומדים צפופים בכיכר ואל מול ההמונים הגדולים עוד יותר הבוהים במסכים בבית. המגע הבלתי אמצעי יפעל כקונצרט רוק: איכות הצליל לא מי יודע מה, הזמרים מזייפים ובשורות האחרונות לא ממש רואים, אבל כל מי שהיה שם לעולם לא ישכח את החוויה.

ייתכן מאד שנאום בכיכר, אכן יצור חוויה בלתי נשכחת. אובמה הוא פרפורמר מרשים. מצד שני, לא בטוח שיש לנשיא ארה"ב מה לומר לנו. כשהאפיפיור יוחנן פאולוס השני ערך את ביקורו ההיסטורי בפולין של הגנרל ירוזלסקי, הוא פנה לעם מעל לראשי מנהיגיו, הוא פנה לאנשים שהשלטונות עשו ככל יכולתם לחסום מפניהם את המסרים שהאפיפיור ביקש להעביר להם—שהם אינם לבד; שלעולם אכפת; שהחירות אפשרית; שהתקווה אפשרית.  לנאום המפורסם ההוא בכיכר הייתה השפעה גדולה משום שהאורח ניצל את הכיכר כדי לעקוף את אדוני התקשורת. בישראל העם, המנהיגים והתקשורת רואים עין בעין. העם בישראל ביטא את סדר העדיפויות שלו בבחירות שנערכו זה עתה. הוא ומנהיגיו סבורים שהתהליך המדיני הוא צרה צרורה שמוטב להדחיק אותה. התחושה הזאת אינה נובעת רק מתקיעות ישראלית. הקיפאון המדיני הוא ביטוי להיעדר אימון בשני הצדדים ביכולת לפתור בעיות על ידי משא ומתן, ומן המחיר שמשא ומתן מאיים לגבות אצלנו ואצלם. הוויתורים הנדרשים יקימו על ההנהגות (הלא-נלהבות ממילא) כוחות אופוזיציוניים, שגם אם יצליחו לגבור עליהם (וזה לא בטוח) אין הן משוכנעות שהמאמץ שווה את המחיר הפוליטי. במצב הזה אי-עשייה היא הדרך הטובה ביותר לקיים את הקונסנזוס, שהוא נשמת אפו של הפוליטיקאי חסר עמוד השדרה. נוח אפוא לכל הצדדים (אם כי, צריך להודות, לנו נוח יותר) להתעלם מן הרמות ההולכות ומאמירות של כולסטרול מדיני בדמנו ולטפל (או להתחזות למטפלים) בבעיות אחרות ("שוויון בנטל" כבר אמרנו?). אחרי הכול, עד שלא חוטפים התקפת לב מדינית, אפשר לחיות עם זה.

מה שנחוץ להתנעת מהלך מדיני לא פופולארי הוא פוליטיקאים שמוכנים לסכן את העתיד שלהם למען עתיד שולחיהם. אתם תתקשו למצוא אותם במשולש נטול ההתלהבות—ארה"ב, ישראל, רשות פלסטינית. הפוליטיקאים הישראלים והפלסטינים לא מוכנים לסכן את עצמם כדי למצוא פתרון. נתניהו לא מעונין; אבו מאזן לא מוכן לשלם את המחיר, וגם לו היה מוכן, ספק אם יוכל לספק את "הסחורה". ספק גדול עוד יותר אם אובמה יהיה מעוניין למלא את תפקיד האיש הרע שינסה (כפי ש"מחנה השלום" מייחל) לכפות הסכם על הצדדים. יש לאובמה מספיק גדרות תיל משלו. אין לו שום ענין להישכב דווקא על הגדר שלנו. אובמה השמיע את הדיאגנוזה, בצורה הברורה ביותר, כאשר הזהיר מפני קוצר הראות של נתניהו. אתם מתעקשים להמשיך להתנחל? בבקשה. נתראה במחלקה לטיפול נמרץ.

מוטב אפוא שלא נצפה מאחרים לעשות בשבילנו את העבודה. שום נאום של אובמה, בכיכר או בכל מקום אחר, לא ישנה את המציאות. החיים האלה הם לא של אובמה; הם שלנו. אתם רוצים תהליך מדיני? דרשו מנציגיכם בכנסת להתניע אותו. הם מסרבים להקשיב? זה הרגע לצאת לכיכרות. הכיכר היא המקום שלכם; לא של אובמה.

התפרסם בידיעות אחרונות, 19.2.13