על פסימיות אוטומטית ואופטימיות זהירה

האוויר הציבורי מלא יותר מתמיד בהזהרות, התרעות, עצות, תחזיות ונבואות. הפרשנים כבר יודעים שהממשלה הזאת לא תביא שום שינוי. הם יודעים שיד המתנחלים שוב על העליונה. הם יודעים שנתניהו השקיט את אי השקט הפנימי במפלגתו באמצעות חלוקת תפקידים. את כל זה הם יודעים באותו ביטחון שבו ידעו בעבר שביבי עתיד לשלוט בישראל לנצח, שהחרדים הם חלק קבוע בריהוט של הממשלה, שציפי לבני שיחקה אותה בגיוס הגאוני של עמיר פרץ ל"תנועה", שיאיר שמיר יהיה שר בכיר ושיאיר לפיד (גימיק שלא תופס אצל הבוחרים) לעולם לא יסכים לקבל את תיק באוצר. המממ.

אני לא יורק לבאר שממנה אני שותה. כל פרשן פוליטי טועה מעת לעת. זה טבע המשחק. אני רק מציע להימנע מן החיפזון ובעיקר אני מציע להימנע לעת עתה מהספדים ונבואות זעם. סבלנות, גבירותיי ורבותיי. הכנסת הזאת היא מן הקשות לחיזוי שהיו לנו זה שנים רבות. לכאורה נותר השלטון בידי נתניהו והליכוד, אבל למעשה התחוללה העברה דרמטית של מרכזי הכוח הפוליטיים לידי אנשים שדעותיהם עדיין אינן ידועות (אפילו להם). מספר חסר תקדים מתוך חברי הכנסת ה19 מכהנים בכנסת לראשונה בחייהם. מה הם חושבים על הבעיות שלא עלו עדיין לדיון ציבורי? האם יצייתו למנהיגיהם או ינהלו מדיניות משלהם? אילו קואליציות פנימיות, חוצות קווים מפלגתיים, יווצרו בכנסת למשל בנושאי זכויות נשים? האם יקבלו חברי הכנסת של "יש עתיד" בהכנעה חיזוק מסיבי של ההתנחלויות, ולחליפין האם יקבלו חברי הכנסת של "הבית היהודי" הקפאה של חלק מן הבנייה או לפחות הכפפת הבניה לכללי מנהל תקינים? התשובה הכנה לכל השאלות הללו היא שאין לנו שום מושג, כשם שאין לנו שום מושג איזה שר רווחה יהיה מאיר כהן ואיזה שר פנים יהיה גדעון סער. יש במשוואה הזאת יותר מידי נעלמים מכדי שניתן יהיה להציע תחזית סבירה. אפשר כמובן להמר, אבל אם לשפוט על פי הימוריהם של רבים מן הפרשנים בחודשים האחרונים, מוטב לא להסתמך על ההימורים שלהם.

צריך אפוא לחכות. בקרוב נדע אם נתניהו מצליח למשול, אם מתחיל, כמובטח, תהליך מהותי של אינטגרציה של המגזר החרדי, אם לפיד מצליח להשתלט על תיק האוצר ואם הטינה כלפי ראש הממשלה בליכוד אינה הופכת למהלך שנועד להחליף אותו. בקרוב נדע אם הברית בין לפיד לבנט עובדת או מתפרקת; בקרוב נדע יש לנו, לראשונה זה שנים רבות, אופוזיציה; נדע מהם יעדיה ובאיזה אופן היא מתפקדת. עד אז אפשר לומר מעט, דברים שכבר עתה הם ברורים. ראשית, תוצאות הבחירות ולא פחות מזה דרך ניהול המשא ומתן ותוצאותיו טובים לבוחר הישראלי. התברר, כנגד כל התחזיות, ששינוי אפשרי, שהאליטות המחזיקות לכאורה בכל הקלפים עשויות למצוא את עצמן עם "ידיים" חלשות הרבה יותר, פשוט משום שלציבור נמאס. זאת בדיוק דמוקרטיה. שנית, הברית בין לפיד לבנט אולי לא תסייע בפתרון הבעיה הפלסטינית, אבל היא גררה מגזר שלם (המתנחלים) חזרה "הביתה". בנט מנסה לגרום לציונות הדתית לנהוג פחות על פי המודל החרדי (כלומר כמגזר אנוכי ואוטיסטי הדואג רק לעצמו) ויותר על פי המודל של יש עתיד (תנועה המתיימרת—בשלב זה רק מתיימרת—לדאוג לצרכיה של החברה כולה). זהו מהלך חשוב ביותר מבחינה חברתית, משום שהאינטגרציה של המתנחלים חשובה לא פחות מזו של החרדים והאינטגרציה הזאת אינה יכולה להתמצות בשירות בצבא. בנט ולפיד מבינים את זה. יש מקום לאופטימיות. זהירה.

התפרסם בידיעות אחרונות 19.3.13

8 replies »

  1. מסכימה עם כל מילה. ורק מתקנת טעות סופר קטנה שנתשרבבה במשפט האחרון .יש לומר:: "יש מקום לאופטימיות-בזאיר."

    אהבתי

  2. אני תוהה לגבי אופוזיציה אשר מרכיביה כל כך קוטביים-ישי ויחימוביץ יהיו מסוגלים לחצות איזה שהוא גשר יחד?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s