ההתנצלות של נתניהו לארדואן עוררה תגובות שונות ומשונות. היו שסברו שנתניהו מחל על כבודנו הלאומי; אחרים סברו שהאינטרס הלאומי הישראלי שווה בליעת צפרדע. כמעט שלא נמצאו בישראל אנשים שסבורים כי מלכתחילה ראוי היה, מוסרית ופוליטית, שמדינת ישראל תביע צער על שהחלטה מבצעית גרועה הביאה למותם של תשעה אנשים ולפציעתם של רבים. העובדה הברורה שחלק מן האנשים על הספינה היו פעילים קיצוניים להוטים לעימות, אינה משנה את העובדה, הברורה לא פחות, שבטיפול נכון יותר של הרשויות הישראליות לא היה העימות הזה מסתיים בשפיכות דמים. הכשל לא היה של חיילי השייטת, שביצעו את מלאכתם במידה רבה של איפוק ואומץ לב. מי שכשל היו מקבלי ההחלטה לעצור את הספינה הזאת באמצעים האלה. ההתנצלות שנאמרה בשבוע שעבר בלשון רפה הייתה צריכה להיאמר לאלתר ובפה מלא. מדינת ישראל הייתה צריכה להתנצל על טעויות בשיקול הדעת ולהביע צער בפני העם התורכי ובפני ממשלתו על הפגיעה בספינה תורכית באזרחים תורכים—תהיינה כוונותיהם אשר תהיינה. אף שערה משערות כבודנו הלאומי לא הייתה נופלת ארצה וסכסוך ארוך ומיותר היה נמנע אולי.
אבל העובדה שהיינו אמורים לדעתי להתנצל מזמן—בין אם הייתה ההתנצלות מתקבלת ובין אם לאו–אינה גורמת לי לחשוב, כמו חלק מן הפרשנים, שהתנצלותו של נתניהו הייתה אקט של כניעה ללחץ האמריקני. פרשנות כזאת מתבססת על ההנחה החביבה על הפרשנים שנתניהו הוא "לחיץ" וכי הסיבה היחידה להתנצלות הייתה התעקשותו של נשיא ארה"ב. אלא שמבט פחות מוטה על העובדות מציג תמונה שונה בתכלית. לא זו בלבד שלישראל היה אינטרס לאומי מובהק לסיים את הסכסוך עם תורכיה, אלא שתנאי הפיוס תאמו הרבה יותר את עמדות הפתיחה הישראליות מאשר את התורכיות. ראש ממשלת ישראל לא התנצל בפני המצלמות, ולא פרסם התנצלות כתובה. הוא ניהל שיחת טלפון פרטית ודיסקרטית עם ראש ממשלת תורכיה. על פי הדיווחים, אמר נתניהו את הדברים הבאים: "התוצאות הטראגיות של משט המרמרה לא היו מכוונות. ישראל מביעה צער על הפגיעה בחיי אדם. לאור החקירה הישראלית של התקרית שהצביעה על מספר טעויות מבצעיות, הביע ראש הממשלה נתניהו התנצלות בפני העם התורכי על כל טעות שיכלה להוביל לאובדן חיי אדם והסכים להשלים את הסכם הפיצויים."
התנצלות הזאת היא בדיוק מה שיכלה (וצריכה הייתה) ישראל להכריז מלכתחילה—לא הודאה באשמה, אלא בטעויות; לא קבלת אחריות אלא הבעת צער. כספי הפיצויים לא יועברו ישירות למשפחות הנפגעים—צעד שאפשר לראות בו מעין קבלת אחריות—אלא לקרן הומניטרית (ההתמקחות הישראלית על גובה הפיצוי, אגב, הם איוולת; בתמונה הכללית אלה סכומים זניחים; שלמו לתורכים בנדיבות ונגמור עניין).
בתמורה למחוות הישראליות התורכים ויתרו על תביעתם להסרת הסגר על עזה בתמורה להבטחה מעורפלת ל"הקלות הומניטריות" (שתוענקנה או לא על פי שיקול דעתה של ישראל). הם הסכימו לבטל את התביעות כנגד חיילי צה"ל ולנרמל את היחסים בין המדינות. הפיוס הזה מבטא אפוא נכונות תורכית לקבל את העמדה הישראלית כמעט במלואה. למה? סביר להניח שהתורכים לא אמצו פתאום את נקודת ההשקפה הישראלית אלא שהם הכירו באינטרס המשתנה שלהם. קריסתה של סוריה והסדרת היחסים עם הכורדים מחלישים את איראן ומאפשרים לתורכים לחשוב לא במונחי מאזן-כוחות תורכי איראני, אלא במונחי הגמוניה. ישראל, שארדואן לא נתקף בחיבה אליה ואל מנהיגה, יכולה לסייע במהלך הזה. אשר לישראל, יש לה העדפה אסטרטגית מובהקת לחיזוק תורכיה על חשבון איראן. לשני הצדדים היה אפוא אינטרס להגיע להסדר מחודש. מה שנדרש היה מתווך שידע להצביע על האינטרסים הללו ושחקנים שיהיו מוכנים לצאת למען האינטרסים שלהם מן העמדות שבהן התחפרו. אובמה ידע לזהות את האינטרס התורכי והישראלי. בנאומו בבנייני האומה ידע אובמה לזהות בבהירות גם את האינטרס הישראלי מול הפלסטינים. השאלה היא אם אנחנו מוכנים לצאת מן החפירה.
גרסה שונה במקצת התתפרסמה בידיעות אחרונות, 27.3.13
הבלוג של אביעד קליינברג 
שמעתי ראיון עם דני איילון (שאין לחשוד בו כאוהב נתניהו/ליברמן גדול) שאמר שזה היה נוסח ההתנצלות שישראל הציעה לתורכים לפני שלוש שנים. התורכים התחפרו בעמדות אחרות.
כמה שאני ממש לא סובלת את נתניהו ומדיניותו (בדרך כלל) כנראה שבכל סכסוך יש שני צדדים, ולא תמיד אנחנו אלו שבידיהם כל התשובות. it takes 2 2 tango
אהבתיאהבתי
ההתנצלות הייתה טרם חזרת אובמה הבייתה
שימו לב שהכותב מדבר על נשיא ארה"ב, לחץ אמריקני, רק לא להגיד אובמה
ברור כשמש שאובמה הוריד לביבי ת'תחתונים בפני ליברמן
לביבי מעולם לא הייתה בעיה להגיד את מה שמישהו אחר רוצה לשמוע
איך הוא שלף את נאום בר אילן יומים אחרי נאום אובמה
מה שהפליא אותי אחרי נאום בר אילן שאף לא עתונאי אחד קם ואמר, ביבי אתה שקרן
שתי מדינות לשני עמים זה בתחת שלך, ממתי אתה מאמין בזה?
נאום אובמה שינה את דעתך מקצה לקצה במשך לילה?
תחמן שקרן בלתי נילאה
אהבתיאהבתי
סליחה שהתנצלנו .
והרי, העניין הוא לא עומק ההתנצלות, או זווית הכריעה והאם ביבי ניצל גם מהגבהת עגבות.
כל הסיטואציה,- מתחילתה ועד סופה – כל רגע שבה – מהווה עלבון לשכל ולטעם הטוב. (ואם אני מרגישה שנחצו גבולות הטעם , זה באמת משהו!) .
1. תורכיה- כמדינה ידידותית – לא היתה אמורה, כמובן, לייצר את הפרובוקציה הזו, נתבקשה שלא, וגם הוזהרה מראש שישראל תפעל.
2. הכינוי "לוחמי שלום וזכויות אדם" לחברי אירגון אלים שמטרתו הנצחת המלחמה וביטול זכויות אדם – נלעג.
3. הפעולה האידיוטית של ישראל – שמיצתה עד תום כל פנדל שנסחט ממנה ועוד תוך סיכון חיי אדם באופן שיוצרי הפרובוקציה אפילו לא פיללו להצלחה שכזו. שחקן כדורגל שקיללו את אמא שלו על המגרש היה פועל ביתר חכמה.
4. דרישת ההתנצלות המטומטמת שההתעקשות עליה הבהירה מה חשוב לתורכי – לא הסרת הסגר ( ולמה שלא ידרוש זאת מהצד המצרי?) – אלא עצם הפרובוקציה האינפנטילית.
5. הסירוב שלנו להתנצלות – שהעמיד אותנו באותה רמה של רפש תרבותי ורק הרימה ליותר הנחתה והבטיחה את העובדה שאחרי שנשלם כל מחיר אחר , גם היא תגיע, ותהיה אז באמת משפילה – שזו דרכו הרגילה של ביבי: להתעקש על כבוד מטומטם, לשלם בשמינו את כל המחיר, ואז למחול עליו באקט עוד יותר משפיל – כשכבר אין יותר מה להרוויח
6. חוסר התוחלת שבעצם דרישת התנצלות באיומים. מישהו חושב שהתנצלות כזו יכולה באמת לבטא חרטה או צער? מה הערך שבה? מה ארדואן השיג פה? את היכולת לפרסם בארצו , שהצליח להשפיל את ביבי? זה מה שחשוב פה עכשיו? כל שאר הבעיות נפתרו? אין יותר טבח בסוריה? ערביי הסגר כבר לא ערבים? מה?!
אלו המים המעופשים והרדודים שעליהם צפה הוילה הקטנה בג'ונגל – מוצפת וטובעת בהם – עד כי אפילו כאן – בטור שלך , המעוז הכמעט אחרון של מחשבה בהירה ולא מתלהמת, המים הגיעו עד לכדי ההתפלמסות אם ההתנצלות היתה בזווית שהותירה אותנו רק עם חצי זועבי , ולא עד העצם, במקום להביע שאט נפש מכל עצם הדיבור, העיסוק וההתבוססות בביצת הדומן הזו .
אהבתיאהבתי
דלית. כולם נורא טפשים? המממ.
אהבתיאהבתי
ובפירוט יתר. הטענה שלי הייתה שצריך היה להתנצל כי נהגנו בחוסר הגיון ופגענו באזרחי מדינה ידידותית וחשובה. למה להתנצל? כי בעולם יש לא רק אינטרסים אלא גם רגשות. אנחנו מכורים הרי להתנצלויות–על השואה, על האינקוויזיציה, על הפוגרומים. זה חשוב לנו. זה חשוב גם לאחרים. אני לא רואה שום דבר משפיל בהתנצלות של ביבי. למעשה, כפי שטענתי, לא רק שלא תקעו לו אלא שהוא השיג בדיוק את מה שרצה–מילים בתמורה לויתורים מעשיים.
אהבתיאהבתי
לא חושבת שלא צריך להתנצל – וגם לא – שכן צריך. אני לא מבינה בכלל מאיפה להתחיל למשוך מפה איזה קצה חוט אריאדנה של שמץ הגיון לכן לא יכולה להיות לי דעה בעניין, למעט העובדה – שבכל הנוגע לכל הסיטואציה האומללה הזו – כל התייחסות רצינית לפן זה או אחר בה – רק מעודדת את מה שכל כך השתבש פה. כאילו שניתן בכלל למצוא "נכון" ו"לא נכון" בתוך שירו של הג'אברווקי . כשפועלים בתחומי הדיפלומטיה, צריך לעשות את זה בכלים של דיפלומטיה. אין לנו דבר כזה בכלל. ואולי מפה מתחיל השיבוש. אנא ערף?
אהבתיאהבתי
מי הרויח מה?
לארדואן ולדוואטוולו יש מתווה מדיניות, אותו התווה דוואטולו הרבה לפני המשט. לפי מתווה זה סטתה טורקיה ממדיניות ה"אפס סכסוכים עם שכנים" לכיוון בניית טורקיה כמעצמה איסלאמית מספר אחד באזור. ב-28.1.09 עלב ארדואן בפרס בפומבי בכנס בדאבוס. תקרית המרמרה התרחשה רק במאי 2010. משך כל תקופת הביניים השתלט ארדואן על הצבא, ובכך שינה את מאזן הכוחות הפנימי בארצו, ובמקביל צמצם עד לאפס את הקשרים האסטרטגיים עם ישראל.
הדרישה הטורקית להתנצלות ולפיצויים נכפתה ע"י האמריקאים, אך שמשה לרדואן נדבך נוסף להעמקת קשריו עם הפלסתינים כמעצמה אזורית המכניעה את ישראל.
המטרות הישראליות בהתנצלות היו (לפחות כפי שנמסר בתקשורת):
1. ביטול האיום המתמיד על קציני צה"ל בהעמדתם לדין כפושעי מלחמה בהאג.
2. היענות לאובאמה שחזר לכאורה עם הישג ממשי מהביקור בישראל;
3. ניסיון לבנות מחדש את הקשרים האסטרטגיים עם טורקיה נגד אירן וסוריה, תחת מטריה אמריקאית.
בבזאר הטורקי הציב ארדואן את מילוי כל דרישותיו מישראל, לפני שטורקיה תיענה ולו גם להתחייבות אחת שלה. החזרת השגריר תיעשה רק לאחר שינתנו הפיצויים ברמה שהטורקים דורשים; שיוסר הסגר מעל עזה – לפי הפירוש הטורקי ולא לפי הפירוש הישראלי; ושאלת ביטול ההליכים המשפטיים תלויה ברצונם הטוב של בני המשפחות. הוסף לכך את ההתנהגות המוקיונית של ארדואן בזירה הפנימית בארצו וקיבלת את מלוא התבשיל שנרקח.
ניתן לקבוע כמעט בוודאות, שטורקיה אינה מעוניינת לשלם עבור אינטרסים משותפים לכאורה עם ישראל, בוודאי לא בנושאים שהיוו מסד להסכם – סוריה ואיראן. יתכן, וגם זה בספק, שארה"ב תהנה ממראית הפנים של יישוב חילוקי הדיעות.
האם צדק ליברמן?
לדעתי יש הרבה צדק בדבריו, ולאו דווקא מהנימוקים אותם העלה. מאידך, ההשקעה שהשקיע ביבי אינה בטורקיה אלא ביחסים עם אובאמה! צ'חנובר ולבני ימשיכו לדשדש במדמנה הארדואנית עוד הרבה זמן, אבל אף אחד לא יוכל להאשים את ביבי שלא הלך את הכל הדרך לקראת הנשיא האמריקאי.
אהבתיאהבתי
ביבי נתן מילים שלא גרעו מאום מישראל ושאותן צריך היה להשמיע כבר מזמן. ההרג על המרמרה היה פשלה. אין צורך להפוך פשלות לעקרונות. מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות כעת? שתורכיה לא תחדש את הקשרים? זה לא יותר גרוע ממה שיש לנו כרגע וזה יצור מתח בין תורכיה לארה״ב, שספק אם ארדואן מעוניין בו. ארדואן רוצה להיות גיבור מוסלמי, אבל הוא צריך גם את ישראל ואת ארה״ב. האינטרס שלנו הוא ששני הדברים יקרו. מנהיגות תורכית של העולם המוסלמי טובה פי כמה ממנהיגות איראנית. חיזוק ״צונן״ של שיתוף הפעולה בין ישראל לתורכיה טוב מנתק.
אהבתיאהבתי
היתה וועדת טירקל שהצביעה על הכשלים בתקרית המרמרה במיגוון מישורים. אותה דרישה שלך לגבי ההודאה בפשלה, אכן מולאה. המאמר שלך עוסק בהיבט אחר של הבעיה – עתיד היחסים עם טורקיה. לדעתך התפתחות היחסים הבילטראליים הייתה תלויה במילה אותה דרש וקיבל ארדואן ויכול היה לתלותה בארמונו. לדעתי העניה האינטרסים של משרד החוץ הטורקי אינם תלויים בניסוח כזה או אחר של ביבי ועל כך הערתי.
באשר "לחיזוק הצונן"…. אשרי המאמין.
הרשה נא לי להפנות אותך למאמר שכתבתי בנושא בבלוג שלי ב-8/10/11 http://cafe.themarker.com/post/2379584/
Turkey: Zero Conflicts with Neighbors– except for those calling for it
למרות המהפכות האזוריות, מעט השתנה במדיניות הטורקית מאז.
אהבתיאהבתי
קראתי את מאמרך המעניין. לאור הכתוב, אני מתקשה עוד יותר להבין את המהלך התורכי–קבלה כמעט מלאה של העמדה הישראלית והסתפקות בחצי התנצלות רפה ובעל פה. אני מניח שארדואן לא אוהב אותנו ועוגד פחות מזה הוא אוהב את נתניהו. אם החליט על מהלך המנוגד לכאורה לכיוון שאתה מצביע עליו, חזקה עליו שיש לו אינטרסים שמצדיקים בליעת צפרדע. אני מתקשה לראות מה ישראל הפסידה מן ההתנצלות. לא קשה לראות מה הרוויחה. לכל היותר יעלה המהלך על שירטון והיחסים לא יחודשו. מצבנו אז לא יהיה גרוע משהוא עכשיו. מצד שני לתורכיה תהיה בעיה עם המתווך–ארה"ב. מה גרם לשינוי בגישה? רמזתי על כך במאמרי–היחלשותה של איראן פתחה אפשרויות חדשות, שבהן ישראל יכולה למלא תפקיד. כפי שטענתי, אין לישראל שום נזק מהפיכת תורכיה לכוח הדומיננטי בעולם המוסלמי. ההפך הוא הנכון.
אהבתיאהבתי
תרשה לי לחלוק על מסקנתך שטורקיה בלעה צפרדע.
היחסים בין טורקיה לארה"ב אינם דומים כלל ועיקר ליחסי הווסאליות הקיימים בין ישראל לארה"ב. אם בעבר הרחוק שימשה ישראל מעין צינור כלכלי לארה"ב, הרי שמדיניות החוץ של טורקיה רשמה חוב אמריקאי לזכותה במערך היחסים ביניהן, לאחר שהציבה בשטחה את המערכת להגנה נגד טילים (למרות המחאה הרוסית), בלי לקלקל את יחסיה עם רוסיה.
מערכת היחסים עם איראן הינה מערכת מורכבת שאינה פוגעת כלל ועיקר בקשרים הכלכליים בין המדינות (להפך, היקף הסחר בין שתי המדינות גדל מדי שנה). האיראנים הראו שהם יודעים להגדיר היטב את האינטרסים שלהם, אפילו כלפי סעודיה. למרות היריבות ביניהן עד כדי איבה דתית, שתי המדינות מקימות יחסים בונים ואף משתפות פעולה כאשר האינטרסים שלהן חופפים (ראה לבנון). בפרקטיקה, הטורקים והאיראנים אינם שונים. במקביל ליריבות (דת ושאיפות הגמונליות) טורקיה ואירן אינן אויבות!
היחסים בין טורקיה לישראל – שונים בתכלית. ישראל משמשת לטורקים חמור נוח לרכיבה בסמטאות השווקים של ארצות ערב; בכך היא סייעה לטורקים להיאבק בהשפעה האיראנית ברחוב הערבי. האינטרס הטורקי הוא דווקא להעצים את המחלוקות בין שתי המדינות, בעיקר בתקשורת. במהלך הנוכחי טורקיה לא שלמה מאומה, ולא תהסס לחלוק על אובמה בדבר מידת דבקותה בהסכם, גם כאשר על פניו יראה שהיא מפרה לכאורה את ההבנות שהושגו. ארה"ב רוצה מטורקיה, בעיקר בנושאים אסטרטגיים חיוניים לארה"ב, יותר מאשר טורקיה רוצה מארה"ב.
לסיכום, קשה לי לזהות אינטרסים משותפים כלשהם בין טורקיה לישראל לבד אולי משדות הגז של קפריסין הטורקית 🙂 אם קיימת חפיפה כלשהי של אינטרסים בנושאים מסוימים, הפתרון, או שיתוף הפעולה, כנראה שיהיה מקומי (דוגמת יבוא מכוניות לישראל מתוצרת טורקיה).
בניגוד אליך, נראה לי שתחרות על הדומיננטיות בין איראן סעודיה וטורקיה עדיפה עבור ישראל על פני זכייה של מי מהן בתחרות.
אהבתיLiked by 1 person