קורבנות

יש לנו הנחה חצי אינסטינקטיבית שהחוויה שעובר הקורבן אמורה להצמיח בו חסינות מפני הרוע. מי שחווה את הרוע על בשרו, ייעשה לאלתר שליח של הטוב. הוא יסיק מן החוויה שעבר שהאלימות שהוא היה קורבנה היא רעה. הוא יפעל כדי למנוע מאחרים לחוות את מה שחווה הוא. זוהי הנחה אופטימית ורומנטית שאין לה דבר עם החוויה האנושית. היא מתעלמת למשל מן הצורך האנושי מאד בנקמה. אנחנו רוצים שמי שגרם לנו סבל יסבול. אנחנו רוצים שמי שפגע ביקרים לנו יחווה גם הוא את חווית האובדן, חוסר האונים והאומללות שחשנו. זה לא קשור לרצון לחנך, להעניש כדי למנוע רוע בעתיד. זה קשור לתפיסה עמוקה מאד, קמאית מאד, של צדק סימטרי. "עין תחת עין, שן תחת שן". אפילו אלוהי ישראל אינו מסיק מן הפגיעה שפגעו בו כי אסור לפגוע בחפים מפשע. הוא רוצה נקמה– פוקד "עוון אבות על בנים ועל שילשים ועל ריבעים". כמה אנושי. מה עוד אנושי? אנושי לפחוד. אנושי לרצות שזה לעולם לא יקרה לך וליקרים לך, יהיה המחיר שישלמו אחרים אשר יהיה. אנושי לחשוב שהפגיעה שפגעו בך נכנסת לאיזה חשבון לא-כתוב של זכויות וחובות, ועכשיו מותר לך להיות פחות אנושי ולא יותר, פחות מקפיד בקלה ובחמורה ולא יותר, פחות רגיש ולא יותר. אתם שעברתם דברים נוראיים כל כך, מטיחים בנו, איך זה שאינכם אנשים טובים יותר? איננו אנשים טובים יותר, כי חווייתו של הקורבן אינה גורמת לו להיות אדם טוב יותר. ילדים מוכים הופכים לא פעם למבוגרים מכים. אנשים שנעשה להם עוול גדול אינם מסיקים ממנו מסקנות אוניברסליות. הם רוצים שהעוול שנעשה להם יתוקן. הם רוצים שפחדיהם יפוגו. הם חשים מרירות וכעס. הם רוצים להרגיש ביטחון. היכולת לראות את האחר באמפתיה היא לעתים קרובות פריווילגיה של אנשים וחברות שלא חוו פגיעה עמוקה. היא ביטוי לביטחון עצמי, לשפע, ליכולת לתת לאחרים מתוך ידיעה שיהיה מספיק גם לך.

אבל מצב הקורבן אינו רק ביטוי לטראומה. הוא מעניק לא מעט יתרונות. הוא נותן לקורבן את הזכות להתעלם מצרכיו של האחר ולאטום את אוזניו מלשמוע ביקורת. זאת הסיבה שחברות רבות כל כך ממהרות לאמץ לעצמן את העמדה הקורבנית. לקורבן העוול (טבח, הפלייה לרעה, כיבוש) יש, בעיני עצמו לפחות, הזכות לגרום עוול לאחרים, לפגוע בחפים מפשע, לראות בביקורת המוסרית המוטחת בו צביעות. החברה הישראלית הפכה את עמדת הקורבן לכתב הזכויות היסודי שלה. באופן פרדוקסלי גם החברה הפלסטינית (יש לה אפילו "שואה" משלה). שתי החברות הן ראייה לכך שהעוול שנעשה לך אינו הופך אותך לרגיש יותר לעוול שנגרם לאחרים, גם כאשר אתה עצמך הוא הגורם אותו. אנחנו כל כך שקועים בתחושת הקורבנות שלנו שאנחנו מתקשים לראות עד כמה היא מעוותת את שיקול הדעת שלנו, לא רק בענייני מוסר, אלא גם בהחלטות פרגמטיות לחלוטין כמו ביטחון לאומי. שהרי הצורך להראות לנו ולאחר שלא נהיה עוד קורבנות, מונע מאתנו לקחת סיכונים מחושבים או לחשוב מעבר לעלבון, לפחד ולכאב. נשיא ארה"ב ברק אובמה הבין את זה. נאומו לא היה נאום פרגמטי. אובמה לא הציע שום דבר מעשי. זה היה ניסיון לתרפיה קולקטיבית. אובמה ניסה שוב ושוב להרגיע אותנו במילים הפשוטות ביותר: אתם לא לבד. אנחנו תמיד נהיה אתכם. אתם יכולים להשתחרר מעמדת הקורבן ולראות את האחר. זה כדאי לכם.

לא פשוט להפסיק לחשוב כמו קורבן, אבל אובמה צודק. הגיע הזמן.

 התפרסם בידיעות אחרונות 9.4.13

3 replies »

  1. אני לא בטוחה שאובמה אכן הציע תרפיה, אבל נראה לי שבאמת יש צורך בתרפיה כלשהי, כי הטראומה הזאת לא ממש טופלה , ואני בספק אם בכלל יודעים איך לטפל בטראומות מסדר גודל כזה. באשר למה שסבל עושה לבני אדם, יהודים ושאינם יהודים, אני מסכימה אתך לגמרי. רק לעתים רחוקות, אם בכלל, הוא הופך אותם לטובים ורגישים יותר לזולת. בדרך כלל ההפך הוא הנכון.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s