השירים הכי יפים בעברית: מאה שנות שירה ישראלית בעריכת מנחם בן ודורון קורן, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2013.
"השירים הכי יפים"–המדריך של בן וקורן מצטרף ל"למאה פינות חמד", "מאה אתרים לפיקניק" ו"מאה פינות ליטוף" של ארצנו. קחו אותו אתכם כדי להתבשם מן ה"יופי" הישראלי המופלא. היופי הזה אינו יופי מקומי צנוע, ממהרים העורכים להבהיר, הוא מצוי בפיסגת השירה העולמית. לאחרים יש אגם ויקטוריה וטי. אס. אליוט ולנו יש הכנרת ואלתרמן (מגדולי השירה העולמית "מאז ומעולם", לדעת העורכים). בתרבות הישראלית המקומי הוא תמיד פתח להשתאות-עצמית השוואתית ומקור לגאווה לאומית. בעיני העורכים, השירה בעברית היא אקט מייצר זהות. כתיבה בעברית היא לא פשוט בחירה במדיום לשוני, אלא "מעשה השתראלות". העברית אינה אפוא סתם שפה; היא אגן מי הטבילה וסכין המוהל של הישראלי החדש. לא רק יל"ג וחיים לנסקי שכף רגלם לא דרכה פה מעולם, ראויים להיחשב בזכותה "ישראלים", אלא גם משוררים לא יהודים כמו אלישבע ואנטון שמאס וואן נויין. עד כדי כך. העורכים מקפידים למיין את הנכנסים-לפנים-משורת-הדין על פי השתייכותם הדתית-לאומית, בטרם יעניקו להם את תואר הישראליות הנכסף. אם אתה לא-יהודי הכותב שירה, אתה זכאי להניף את דגל הכחול-לבן על פסגת השירה העולמית.
העברית היא "אלוהית ומופלאה" כל כך, עד כי אפילו שירים לא-עבריים המעוררים את גאוותם הלאומית של העורכים זוכים להיכלל באנתולוגיה by association. השיר "ישראליזם" של להקת הפופ השוודית, "ארמי אוף לאוורס", למשל, הוא מתברר "שיר שאין עברי ממנו", על אף שהוא מושר באנגלית, משום שנעשה בו שימוש במילים "הבאנו שלום עליכם". יפה. למה נועדו השירים הכי יפים? הם נועדו כך נראה להפיק אנחות השתאות—מן הכותבים, מאלוהים (וממנחם בן הלוחם את מלחמתו) ובעיקר מעצמם, כלומר מעצמנו. לא תמצאו באנתולוגיה הזאת הרבה שירים המתרחקים מידי מן הקונסנזוס הישראלי המקודש. שירים מאתגרים אינם יפים. איך תדעו מהם שירים יפים? אתם תזהו אותם לפי מילות המפתח—ניחוחות, מכאוב, ירח (או לבנה), ערב, פליאה, פרחים, תותים, יין ומלח, פסגות, אפלה, כוכבים מעל, שושנים, רזים וסודות, מלאכים, סוסים, רחמים, משורר, דלתות "מוגפות", עיצבון, צמרות, גולשים, וכמובן יופי. אתם אמורים להעתיק את השירים הכי יפים מן "השירים הכי יפים" ולהדביק אותם על המזבח הישראלי—המקרר (לצד טוריו של יאיר לפיד למשל).
יפה. לאחר ההקדמה המבהירה כי השירים הללו אולי הכי יפים, אבל אין מדובר בכל השירים היפים בפסגת השירה העולמית, מציעים העורכים 14 דוגמאות של שירים יפים, שאותם הם מנתחים ניתוח יפה. שירים הם כמובן עניין של טעם. חלק מן השירים הללו לטעמי; חלקם פחות. מה שפחות קשור לטעם הוא האופי היכנעי משהו והשטחי במידה רבה של הפרשנות. השיר, הבינוני למדי של עמוס עוז, "באמצע הלילה, שיר על ילדה קטנה" מחלץ מן העורכים את הסופרלטיבים הבאים: "שיר מדהים", "שיר אלוהי ביופיו", "יופייה המכשף של השפה העברית", "היופי השמיימי של המוות". השימוש של עוז במילים תנכיות נדירות מרטיט את העורכים. השיר "שאון המים" של דליה רביקוביץ', מרטיט אותם מסיבות אחרות: העורכים גורסים כי הוא מתאר אורגזמה. מניסיונם של עורכי האנתולוגיה, האורגזמה הנשית מתחילה ב"צרחות" ונגמרת "בבכי". בן מגלה לקוראיו כי רביקוביץ' ניסתה לטעון שהשיר אינו מדבר על אורגזמה (או אולי רק שהאורגזמות שלה אינן מעבר פואטי מצרחות לבכי), אבל בן בשלו. שיר טרחני במיוחד של דוד רוקח זוכה להלל דווקא בזכות הקלישאות הרבות שבו, שהעורכים מוקסמים מהן. שיא השיר מבחינתם הוא השימוש במונח "תכלת החילזון"—"אותה תכלת נדירה שכבר בתלמוד, נדמה לי, לא הצליחו בדיוק להפיק אותה או למצוא אותה, וזה בדיוק מקור יופייה: נדירותה המושלמת, שהיא גם נדירות המילים." וכך זה נמשך– איזון מושלם בין פרשנות עמוסת סופרלטיבים, רכילותית ורדודה המתמוגגת מקלישאות ומוסיפה עליהן משלה, והכל בפרוזה נטולת אלגנטיות, צפויה, מתנשמת ומתנשפת, שיכורה מאוויר הפסגות של השירה העולמית, שבה מצויים, כאמור, "השירים הכי יפים" שלנו. ניתוח אמתי של מה שהופך שירה ממילים "יפות" לאמנות תתקשו למצוא כאן.
אבל נניח לפרשנות (אחרי 14 השירים הראשונים, נמנעים העורכים מכל התערבות ומניחים לקורא להסתדר בעצמו בים המילים היפות). מה באשר לשירים עצמם? קשה שלא להיות מופתעים מבחירותיהם של העורכים. האמנם אלה השירים היפים ביותר? משירת ביאליק בחרו העורכים להביא את "אל הציפור" הגימנזיסטי, את "ביום קיץ יום חום" הפושר ואת "הכניסיני תחת כנפך", שנשחק עד דק באינספור אנתולוגיות. טשרניחובסקי נאלץ להסתפק ב"הוי ארצי מולדתי". גורי מיוצג ב"הנה מוטלות גופותינו" מלא הפתוס ובשיר על הילד אורון ירדן, שעוסק בפרשה נוגעת ללב, אבל ספק אם הוא ממיטב שירתו. האמנם זו אכן מיטב שירתו של עמיחי? ענין של טעם כנראה. או היעדרו. גם הבחירות מתוך שירתם של אחרים—החל בשמעוני דרך ויזלטיר והורוביץ וכלה בקוסמן ובחנוך לוין נראות חסרות השראה, ובעיקר נטולות כל הסבר. כל אחד מן המשוררים הללו (וכמעט מכל אחד מן האחרים) כתב שירים טובים יותר. יתרה מזאת, העורכים בחרו להתעלם מתרגומי שירה לעברית שחלקם (למשל תרגומי השירה של טשרניחובסקי) מבריקים, ולהקדיש מדור שלם לפזמונים, מנעמי שמר ועד קובי אפללו, שרובם חסרי ערך לחלוטין.
אם נתייחס לשירים הללו כאל מיטב השירה העברית, נתקף בדכדוך קל. "השירים הכי יפים בעברית" לוקים בשימוש במטפורות נטולות דמיון, בהתפייטות מיופייפת וחוזרת על עצמה, בהשתאות מעוררת הפיהוק מן הנופים והריחות, במיעוט מאכזב של חדשנות פורמלית, בכבדות נטולת חן ושמרנית. ואם שירת הדורות הראשונים (עד אלתרמן נאמר) הייתה ספוגה מידי בהתפעמות מנופי הארץ וריחותיה ובפתוס נבואי-לאומי, השירה העברית המאוחרת—לפחות על פי האנתולוגיה–סובלת משימוש יתר באירוניה נוסח זך. שוב ושוב חוזר הטריק השחוק לעייפה של שימוש בשפה גבוהה לתיאור היומיומי או בשפה נמוכה ליצירת מתח עם איזה רצף של אלוזיות גבוהות (בדרך כלל מקראיות). כשזך ובני דורו החלו לכתוב כך, ביקשו לסלק מן השירה את הסנטימנטליות השמנונית ואת הפתוס הציוני שפשו בה. עכשיו נותרה רק המניירה, מין תרגולת שאינה מבטאת עוד צרכים תרבותיים ורגשות אותנטיים. אם לשפוט על פי הספר, נדמה שהשירה העברית מתאפיינת במשחק ארוטי, שכמו פרשנותו של בן לשירה של דליה רביקוביץ', יש בו צרחות ובכי ורק תשוקה ועונג אין בו.
ישנם כמובן יוצאי דופן, משוררים שיודעים לשיר מחוץ למקהלה: אברהם בן יצחק, אצ"ג, פן, פוגל, אמיר גלבוע, שלמה זמיר, ישראל פנקס, אהרון שבתאי, מאיר ויזלטיר, דוד אבידן, אסתר אטינגר, ישראל בר כוכב, שמעון אדף, אנה הרמן, סיוון בסקין, שרי בן בנימין, יונתן ברג, עדי עסיס, ינאי ישראלי, שולי רנד ורוחמה ווייס–משוררים שמציעים איזו טלטלה שרק היא יוצרת שירה אמתית. שיריהם של משוררים אחדים בקובץ מצליחים לחמוק לחלוטין ממלכודת הבנליות שפרשו עורכי האנתולוגיה לקוראיהם–דליה רביקוביץ', זלדה, פנחס שדה, יונה וולך ונורית זרחי, אבל אלה הם היוצאים מן הכלל. השאר, כולל משוררים שכתבו גם שירה גדולה באמת (כמו ביאליק וטשרניחובסקי, עמיחי, זך, לאה גולדברג, שלונסקי, גורי ואלתרמן הנערץ על העורכים), נבלעים במקהלה המייגעת משהו שיצרו העורכים.
במיטבה השירה היא קריאה לחשוב ולהרגיש אחרת. כדי לסייע לקוראים שקריאת שירה שוב אינה חלק אינטגרלי מעולמם הרוחני (ומן הראוי היה לנסות להבין מתי נדחקה השירה העברית מן המרכז התרבותי לשוליים, מן הבשר התרבותי לקצות השיער ולציפורניים של התרבות הישראלית), צריך לא רק חוש אסתטי, אלא גם חוש היסטורי; נדרשת הנמקה שתפקח את אוזניהם של קוראים ששוב אינם רגילים למוזיקה השירית. אני לא יודע אם השירה הישראלית היא אכן מפסגות השירה העולמית. זוהי שירה שחלקים גדולים ממנה להוטים מידי לרצות. אבל יש במסורת הזאת גם התפרצויות של תעוזה ויופי, שראוי להצביע עליהם ולשיר את שבחיהם. עורכי "השירים הכי יפים בעברית" אוהבים שירה, אבל הקובץ שלהם אינו מסייע לנו לעצור ולהקשיב. הוא נועד "למקרר". שירת מקררים אינה צועקת באוזנינו; היא מזמזמת בנעימות בדרך לחלב דל השומן ולמגירת הירקות.
גירסה שונה במקצת של הטקסט התפרסמה במוסף "ספרים" של הארץ 10.4.13
הבלוג של אביעד קליינברג 
חולקת . יש שירים לאומיים נפלאים : הנה שיר שמבטא את הכיסופים לבית לאומי לעם היהודי. שימו לב לאיזכורים לארץ החמה, השמש המלטפת , חלקת גן העדן, הגל בים היהודי הכחול , האמונה בשלטון מסודר עם משטרה שעונה לקריאות עוד לפני הרצח , ומעל לכל – הבית של כולנו:
צא החוצה תתייבש בשמש
לא רוצה אותך כאן בדירה
כל מה שהיה בינינו אמש
התהפך להיות פתאום נורא.
אני חשבתי שיהיה גן עדן
אתה חשבת שתפסת גל
וצריך לקשור אותך בחבל
אחרת אתה לא נאמן בכלל.
היתה לנו אהבה קצרה
אבל אתה הפכת לצרה.
יאללה לך הביתה מוטי
שלום ותודה
ואל תתקשר אלי
אני לא עונה
אם תקרא לי מלמטה
אני אקרא למשטרה
אז תשיג לך חיים
כי אין לך ברירה.
אהבתיאהבתי
את משווה את זה ל״הוא היה קצת בנימין והיה קצת זאב, אך אפילו לסולטן הוא הציע את הלב?״ את פשוט משוונית.
אהבתיאהבתי
חלילה. אסור להשוות
אהבתיאהבתי
אכן, דלית צודקת, השיר שהיא הביאה הוא מפסגת השירה העברית ולא לשכוח להוסיף אליו גם את "בלבלי אותו" ואז הרשימה מושלמת… (או, במילים אחרות, מי הם החכמולוגים שבחרו דווקא את 100 השירים הללו. מי הם???!!!)
אהבתיאהבתי
אכן, דלית צודקת, השיר שהיא הביאה הוא מפסגת השירה העברית ולא לשכוח להוסיף אליו גם את "בלבלי אותו" ואז הרשימה מושלמת… (או, במילים אחרות, מי הם החכמולוגים שבחרו דווקא את 100 השירים הללו. מי הם???!!!)
אהבתיאהבתי
נכון? הלאה הכוח בידי אשכנזים מזדקנים שאונסים את השפה רק בגלל שהיא לשון נקבה ומנכסים לעצמם את ההגמוניה ( אני אעצור פה לפני שאתחיל לצבור קהל שלם של חסידות שוטות על רגל אחת ) .
אהבתיאהבתי
בין הרים ובין סלעים טסה ההגמוניה
את כל מי שהיא רואה מיד היא משפילוניה
(אלא אם כן הוא מפולוניה–שום דבר לא משפיל פולני אמיתוניה, חוץ מהיעדר חרוז).
אהבתיאהבתי
בדיוק! "הרבי אמר צריך להתחתן" משפט אחד, ארבע מילים – וכל היחס המתנשא, המקפח של הכוח ההגמוני הגברי ציוני אשכנזי צף ועולה: "הרבי" – בטח האשכנזי ללא ספק "אמר שצריך" – חושב שהוא יקבע לנו מה לעשות. "להתחתן" נו! פה כבר מגולמת כל התפישה השוביניסטית, שאינה מקבלת כל חריגה , לא מכירה באנשים-לסביות, באנשים א-מיניים באנשים הומואיים באנשים אנשים או בפמינסיטיות -שהן בכלל לא בני אדם. גועל רפש!
אהבתיאהבתי
לא הבנת כלום זה לא הרבי אלא הרע בי, לא אמר, אלא עמר, הרב הראשי הספרדי.
אהבתיאהבתי
"לא הבנתי כלום"? גבר אשכנזי שכמוך? אני אישה !!!!! זכותי לא להבין כלום כמה שבא לי ואתה לא תגיד לי !
אהבתיאהבתי
הביקורת אינה במקומה. "בן לוקח בת ובת לוקחת בן" הוא שיר שוויוני מהמעלה הראשונה
אהבתיאהבתי
מי בכלל רוצה שיוויון ?! אנחנו דורשות להוציא את התופעה המכונה "גבר" למקומו הטבעי ,הלגטימי והמוצדק – אל מחוץ לחוק. סבתא בישלה דייסה, הנכדה תבשל את סבא!
אהבתיאהבתי
כנראה שהשירה קרובה ללבך עד כי הוציאה ממך את אחד הטורים המשובחים שקראתי כאן.
רק הערה קטנה – "העברית אינה אפוא סתם שפה; היא אגן מי הטבילה וסכין המוהל של הישראלי". אני חושב שהמשפט הזה הוא דווקא נכון ומדוייק ואפילו ממעיט. ככל שאני חושב על זה, אין ישראליות מבלעדי השפה העברית. זה הדבק היחיד.
אהבתיאהבתי
ובואו בכלל לא נדבר על "כושי כלב קט" קאט!!!!!!!!!!!!
אהבתיאהבתי
זה לא הרגע בו אתה מהרהר למה פתחתי בכלל אתר?
אהבתיאהבתי
פתחתי אתר?
אהבתיאהבתי
חלילה. אתה גבר ישראלי ואשכנזי .
ברוח התקופה, אתה מוזמן להרהר בחרטה, באיזו זכות בכלל נולדת
אהבתיאהבתי
נכון. סליחה.
אהבתיאהבתי
חוויה נדירה עבורי לשבת בחברתכם, משוחחים על…לא יודעת על מה, ולשתוק. המשיכו, דווקא משעשע. אם לא שמתם לבכם, אציין כי אתם כותבים שירה לא פחותה מאלה שהוזכרו בבלוג.
אהבתיאהבתי
אוי, איזה נודניקים. נכון, יש באנתולוגיה כמה שירים בלתי נסבלים, אבל בהתעלם מהקשקשת הנלווית, והסופרלטיבים הערוץ שתיימים המיותרים שנוספו לטקסטים – אנתולוגיה של שירה עברית היא תמיד רצויה ומשמחת. מה עדיף, שלא יצאו לאור ספרי שירה, מלבד מארזים חגיגיים המוקדשים למשוררים מתים? בהתחשב במצב השוק, עצם הוצאת ספר כזה לאור היא כבר הישג. כמו שנהוג לומר, העיקר ההשתתפות.
אהבתיאהבתי
אוי איזה נודניקית, נכון שהביקורת לא מניחה, כמוך, שכל קובץ עדיף על כל לא-קובץ, אבל העיקר זה הביקורת. מה את מעדיפה? שקליינברג יכתוב על שירה לטינית? בהתחשב במצב השוק, עדיף שיכתוב ביקורת. עצם העובדה שכותבים משהו (וחא מעשנים סמים למשל) היא כבר הישג.
אהבתיאהבתי
הקובץ לא רע כל כך – אפילו הביקורת מחמיצת הפנים העידה שמצאה בין דפי הספר שירים אחדים שנשאו חן מלפניה – לא תגיד דיינו? כידוע, מספר קוראי השירה מצוי בירידה מתמדת, כתבי עת נסגרים חדשות לבקרים, ויש מי שטוען שמספר כותבי השירה אף גבוה ממספר קוראי השירה. הגיוני.
אם מותר להיות לא רק נודניקית אלא גם חצופה וסקפטית – מתי לאחרונה כתבת ביקורת על ספר שירה, או אפילו הזכרת ספר שירה שראה אור? ובעצם, מתי פורסם לאחרונה ספר שירה בן מאות עמודים, שהודפסו בו שירים של משוררים ממש חיים? ואולי האוריינטציה הלאומית של שני העורכים דווקא תוביל להרחבת מעגל קוראי השירה? ומה יחשוב המו"ל הבא שישקול להיפטר קצת מעודפי המזומנים שאין לו – ויחליט להוציא לאור ספר שירה בן מאות עמודים? במצב עניינים אשר כזה כל קריאת אוי-אוי-אוי איזה בחירות איומות היא קצת משונה בעיניי. מתפנקת. בעניין דחיקת השירה העברית ממקומה המרכזי אל השוליים – יש מאמר יפה של דן מירון בעניין. בעניין השירה הלטינית, לא משתגעת על קאטולוס, אבל אם יש לך אחרים – תביא, למה לא.
אהבתיאהבתי
הנה משהו אלמותי של משורר רחוב ז'בוטינסקי פינת ארלוזורוב:
בַּדָּם וּבַיֶּזַע
יוּקַם לָנוּ גֶּזַע
גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר
אהבתיאהבתי
מילא חוצפה אבל בורות? כתבתי לא מעט ביקורות שירה. בדקי בהזדמנות.
אהבתיאהבתי
ומה עם שירי המלחמות הגדולים. לא , אני לא מדבר על זוטות כמו 'גבעת התחמושת' או 'פרחים בקנה' אלא על שירים בעלי עומק ומסר של ממש :
אהבתיאהבתי
לדלית – (בעניין ז'בוטינסקי) – לא הבנתי את תגובתך. השורות שציטטת הן שורות משפיעות, ומוטב שכל ישראלי יכיר את השיר הזה (בעיקר אם דעותיו הפוכות) משלא יכיר. החרמת שירים על רקע פוליטי לא תטאטא מהתודעה את ההשפעה הגדולה של השורות המצוטטות, גם אם היא לא מוצאת חן בעינינו.
אהבתיאהבתי
בינינו. גם אני לא הבנתי את תגובתי . אבל הלוא אין לשירה קיום ללא ביקורת. וכנראה גם ביקורת על הביקורות. אז יש קובץ שירים, יש מבקר, יש מבקרת את המבקר. אונטולגיה של אנתולוגיה. אז הכל טוב ( לחן עממי)
אהבתיאהבתי
לפרופ' קליינברג – מתנצלת, אכן לא קראתי את כל הטורים שפירסמת, אולי אפילו לא את רובם. יחד עם זאת אני עומדת על דעתי שפרסום אנתולוגיה הוא אירוע נדיר מאד. מספר ספרי השירה שיוצאים לאור מצוי בירידה מתמדת. ידוע שרוב המשוררים נדרשים לממן בעצמם את ספריהם, או לגרד ספונסר כלשהו, וכשהם מצליחים למרות הכל להוציא לאור ספר, רוב הסיכויים שיונח על מדף צדדי ולא על שולחן מרכזי. כמו כן ברשתות הספרים הגדולות לא נוהגים למכור ספרי שירה בהוזלה, כך שהחשיפה הפוטנציאלית קטנה ממילא. בשוק ספרים כזה, הוצאה לאור של ספר ובו מאות שירים – בולטת בחריגותה.
אהבתיאהבתי
אנתולוגיות מיופיפות יוצאות לא מעט. מכל מקום אין לי בעיה עם אי הסכמה. אני פחות אוהב את גידת ״מי אתה״.
יום טוב.
אהבתיאהבתי
יש למישהו אגד מידבק? נפצעתי מן השנינות המשתוללת כאן… הייתי מצטרף לאורגיה, אולי, אילו האסופה לנגד עיניי. עתה, אוותר עליה לנוכח הביקורת.
אהבתיאהבתי
אה, שכחתי לשבח: הכתיבה משובחת, כרגיל!
אהבתיאהבתי
תודה!
אהבתיאהבתי
קראת הארץ היום? מנחם בן משיב מלחמה.
אהבתיאהבתי
המכתב למערכת בספרים?
אהבתיאהבתי