hisardut.gov.il

עונת החגים השנייה, בין פסח לשבועות,  כמעט מאחורינו. הזמנים הללו, גדושי החופשות, ארוחות החג והמוספים, הם ימים שבהם המהלך הרגיל של חיינו נעצר. לכאורה אנחנו מקדישים חלק מזמננו לזיכרון: בפסח אנחנו מצווים לזכור את יציאת מצרים, ביום השואה את רצח יהודי אירופה, ביום הזיכרון את הנופלים וביום העצמאות את המהלך שעשתה המדינה מאז הוקמה. אבל הזיכרון האמתי, "חשבון הנפש", מומר בחגים בזיכרון מלאכותי, חגיגי וקולקטיבי. מה אנחנו זוכרים במצב הרוח החגיגי? אנחנו זוכרים בעיקר איום קיומי והישרדות: בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו ואנחנו שורדים. השאלה מדוע אנחנו שורדים (ואיך) לוטה לא פעם בערפל—כי הקדוש ברוך הוא מצילנו "מידם" (הרשימה משתנה, אבל תמיד יופיעו בה פרעה, האינקוויזיציה, הנאצים והערבים) או , מה שמאפיין יותר את החברה בישראל, כי נשבענו "שנית מצדה לא תיפול", וכוננו את הצבא החזק ביותר במזרח התיכון. בעונת החגים השנייה אנחנו "מצביעים" אפוא על איומים (או אם יש צורך, ממציאים אותם). אנחנו מבטיחים שנעמוד על המשמר ומהללים את הביטחון ואת אנשי הביטחון. כל מי שעבר על עיתוני יום העצמאות יכול היה להתרשם שמדינת ישראל חוגגת בעיקר את צבא ההגנה לישראל. ישנם כמובן דברים נוספים, אבל הם בגדר זוטות, פרפראות הנלוות למנה העיקרית. הלקח העיקרי שהפקנו מביקור אובמה לא היה, כמדומה, דבריו על זכותם של הפלסטינים לצדק ולחירות או דברי ההלל למסורת תיקון העולם היהודית, אלא ההבטחה החגיגית שבמאבק ההישרדות ישראל אינה לבד. אפילו אובמה הבין שהישרדות היא העניין. כל השאר—פוליטיקה.

אין הכוונה שהאיומים הם דמיוניים. העולם הזה אינו גן עדן וגם מי ששם את מבטחו ברחמי שמים, מוטב לו לפקוח עיניים. מי שמתעלם מן המציאות, ימצא את המציאות מתדפקת על דלתו ובפיה בשורות לא משמחות. אבל מצב ההישרדות הישראלי אינו ראייה מפוכחת של המציאות. הוא דפוס מנטלי הגורם לנו לראות מציאות מעוותת—לא רק משום שהסיכונים נראים לנו תמיד גדולים לאין שיעור מן הסיכויים, אלא גם משום משתפיסת ההתמודדות שלנו היא מוגבלת, חסרת דמיון ומשוללת ניואנסים. כשמישהו הולך לכל מקום עם פטיש, כל הבעיות מתחילות להיראות לו כמו מסמר. הנטייה הטבעית שלנו היא להפעיל יותר כוח. אם לא יעזור פטיש קילו, בואו ניקח פטיש 5 קילו. בשנתה ה65 החברה הישראלית צריכה להתמודד לא רק עם איומים צבאיים, אלא עם הבעיות היומיומיות של כל חברה: תכנון נכון של המשאבים הכלכליים והאנושיים, זיהוי נכון של התהליכים בעולם סביבה, חלוקה צודקת של זכויות וחובות. במילים אחרות, עליה להתמודד לא רק עם שאלת ההישרדות הפיזית—לא רק עם השאלה האם נתקיים—אלא גם עם השאלה איך נתקיים. איזו מין חברה אנחנו יוצרים בעבור הדורות הבאים. זה לא שההחלטות הללו אינן מתקבלות. כל חברה מחליטה, במעשה ובמחדל, איך תיראה. זה רק שהן נדחקות לשולי הדיון הציבורי.

ייתכן כמובן שמדובר בעניין זמני. השיח שיצרה הממשלה הקודמת התפוגג והשיח החדש—תכניות, תקציבים, מהלכים פוליטיים, עדיין לא נוצר. יש כוחות חדשים בפוליטיקה הישראלית ויש בה הבטחות ישנות להעלות למודעות שאלות חדשות. מה יעלה בגורלן של ההבטחות לפוליטיקה אחרת, לסדר יום אחר, עוד מוקדם לדעת. אבל החגים עברו, ימי ההתארגנות-מחדש עוברים, שעת הראיונות המתקתקים במוספי החג חולפת. קרב ובא זמן קיום ההבטחות. אתם המבטיחים, הוציאו אותנו מאובססיית הביטחון, חלצו אותנו משיח ההישרדות. אל תבטיחו לנו שוב שנשרוד; הבטיחו לנו חברה טובה יותר, שוויונית יותר וצודקת יותר.

התפרסם בידיעות אחרונות 18.4.13