צנזורה עצמית

לקראת יום הזיכרון נתבקש אחד מן התלמידים בתיכון עירוני א' בתל אביב לקרוא את נאומו של דוד גרוסמן בעצרת הזיכרון ליצחק רבין בשנת 2006. התלמיד התבקש למחוק מן הטקסט שש מילים. מתוך המשפט, "נוראה לא פחות התחושה שכבר שנים רבות מדינת ישראל מבזבזת באופן נפשע לא רק את חיי בניה, אלא גם את הנס שאירע לה – את ההזדמנות הגדולה והנדירה שהעניקה לה ההיסטוריה, ההזדמנות ליצור פה מדינה מתוקנת, נאורה, דמוקרטית" נמחקו המילים "באופן נפשע". מתוך המשפט, "כל בר דעת בישראל – ואוסיף ואומר, גם בפלסטין – יודע כיום בדיוק את הקווים של הפתרון האפשרי לסכסוך שבין העמים", נמחקו המילים "ואוסיף ואומר, גם בפלסטין". התלמיד נועץ בסופר, ובעקבות השיחה סירב לקרוא את הטקסט המצונזר. תלמיד אחר קרא אותו.

מה שעורר את תשומת ליבי לא היה הוויכוח הרגיל אצלנו בין ימין לשמאל. בשמאל גינו את הצנזורה ומיהרו להאשים את בית הספר בהתקרנפות; בימין בירכו על הצנזורה והלינו על שבית הספר לא צינזר מספיק. מה שהפתיע אותי היה שש המילים, שש מילים שנמצאו פוגעניות כל כך, עד שראוי היה בעיני מישהו בבית הספר למחקן מן הטקסט. להזכירכם, גרוסמן אמר בנאום דברים קשים מאד. הוא אמר, למשל: "כבר למעלה מ-100 שנה אנחנו חיים במאבק. אנו אזרחי הסכסוך הזה נולדנו לתוך מלחמה וחונכנו אליה, ובמובן מסוים גם תוכנתנו לה. אולי משום כך אנחנו לפעמים חושבים שהטירוף הזה, שבו אנחנו חיים כבר 100 שנה, הוא הדבר האמיתי, היחיד. הוא החיים היחידים שנועדו לנו, ושאין לנו אפשרות, או אולי אפילו זכות, לשאוף לחיים אחרים. על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות, ולנצח תאכל חרב. לי זה ההסבר לאדישות שבה אנחנו משלימים עם החידלון הגמור של תהליך השלום, חידלון שנמשך כבר שנים וגובה עוד ועוד קורבנות." אתם מתוכנתים, אומר גרוסמן. תתעוררו!

חייבים לומר שהטקסט הזה, גם ללא שש המילים שנמחקו מתוכו, הוא טקסט חתרני ומעורר למחשבה. קשה לראות בבית ספר הבוחר להשמיע את דבריו של גרוסמן ביום הזיכרון—והיוזמה, יש לזכור, באה ממורי בית הספר עצמם–מכלאת קרנפים. אולי ההפך הוא הנכון. הטענות הקשות של גרוסמן נותרו. שש מילים נמחקו. מה במילים הללו הצדיק צנזור טקסט "קנוני" של אייקון תרבותי—סופר חשוב ואב שכול—שכבר ניתן לו פומבי באלף ואחד מקומות? ארבע מתוכן מתייחסות לעובדה כי "כל בר דעת" בישראל ובפלסטין יודע מהו הפתרון לסכסוך. מה באמירה הבנאלית והזהירה הזאת הלחיץ את המורים? גרוסמן אפילו לא אמר מה הוא הפתרון. הוא אמר שגם בצד השני יש אנשים ("בני דעת") היודעים מה הוא. הוא לא הטיל אחריות מלאה על אחד מן הצדדים. גם שתי המילים האחרות שצונזרו, "באופן נפשע", מעוררות תהיה. גרוסמן מדבר בהקשר.  ההקשר הוא שירו של טשרניחובסקי, "ראי אדמה" המאשים אותנו, את כולנו, בבזבוז חיי בנינו. בהמשך דבריו מטיח גרוסמן האשמות בהנהגה הפוליטית השייכת למחנה מסוים, אבל דווקא כאן האחריות קולקטיבית, פואטית.

הצנזורה בעירוני א' מעידה אפוא על הבנה לקויה של הטקסט הגרוסמני. הפצצות המצויות בו נותרו. מה שסולק הוא דווקא חומרים לא מסוכנים. אבל מה שמדאיג אינו תוכן הצנזורה, אלא עצם הצורך לצנזר, צנזורה עצמית, לא על פי צו מלמעלה. מה שמדאיג הוא החשש לחרוג באיזה אופן מאיזה קונסנזוס מעורפל שקווי המתאר שלו אינם ברורים, אבל הוא מרחף כצל מאיים מעל מורים ותלמידים. הקונסנזוס הזה הוא בדיוק התכנות שכנגדו גרוסמן יוצא. תפסיקו לחשוש. אתם חיים במדינה דמוקרטית. תתעוררו!

התפרסם בידיעות אחרונות 23.4.13