מה זה אדום וכל הזמן זז?

איומים הם דבר מורכב. ההחלטה בדבר טיבו של איום פוטנציאלי תלויה לא רק בהשגת מידע מהימן על יכולותיו הצבאיות של המאיים, אלא גם בבחינה מדוקדקת של הרווח וההפסד שכל מהלך צבאי ומדיני כרוך בהם. אפילו כשמדובר בהחזקת נשק גרעיני, הסיכון אינו עצם קיומו של נשק כזה, אלא אופיו של המשטר המחזיק בו. לכאורה כאשר האוחזים בנשק הם אנשים מסוכנים, ההחלטה קלה. המציאות מסובכת יותר. חישבו למשל על המשטר בצפון קוריאה. קשה להעלות על הדעת דוגמה טובה יותר למשטר לא רציונלי. יתרה מזאת, אין לפיונגיאנג בעלי ברית ותומכים של ממש, גם לא רוסיה וסין. היינו מצפים אפוא שארה"ב והעולם יפעלו כדי לסלק איום ברור ומובהק כל כך. ואף על פי כן נמנע המערב מפעולה. לא מדובר בחולשה או בהיעדר נחישות. המערב מעוניין לראות את צפון קוריאה מפורקת מנשק גרעיני. למעשה הוא היה מעדיף לראות את צפון קוריאה מתפרקת כישות מדינית, אלא שהמחיר עדיין גבוה מידי. כל עוד מחיר הסרת האיום גבוה, ייטה הקו האדום להתרחק. ומה שנכון באשר לצפון קוריאה נכון פי כמה בקשר לאיראן. איראן היא מדינה גדולה וחזקה מצפון קוריאה. היא אינה מדינה מצורעת—וודאי לא בעולם המוסלמי. גם אם יעלה בידי התוקפים לחסל את כל מתקני הגרעין שלה (מה שמוטל בספק), סביר להניח שתקיפה תגרום לרבים מאד בארצות המוסלמיות לראות בה קורבן של "האימפריאליזם האמריקני-ציוני", ולפעול במרץ (בין כמדינות ובין כפרטים, בין בגלוי ובין בסתר), כדי לנקום וכדי לסייע לה בשיקום מהיר ככל האפשר של פרוייקט הגרעין שלה. התקיפה, גם אם תצליח, לא תחסל את יכולותיה הקונבנציונליות של איראן ולא את יכולותיה הכלכליות (הגדולות לאין ערוך מכוחותיה של צפון קוריאה). כדי לוודא שהאיום האיראני יוסר, לא די בחיסול פרויקט הגרעיני שלה. צריך לכבוש את המדינה ולהשליט בה סדר אחר. לא בטוח שכיבוש כזה יצליח (שלא כעיראק שלפני מלחמת המפרץ, לאיראן יש לא רק צבא יבשה גדול, אלא גם חיל אוויר וחיל ים חזקים מאד) ובכל מקרה הוא יגבה קורבנות רבים. המשחק הגאופוליטי הנוכחי נועד להפוך את פרויקט הגרעין של איראן לבלתי משתלם מבחינתה, מבלי להגיע להתנגשות צבאית.

דומה שנתניהו מבין את זה. נתניהו גם מבין (ואולי הבין תמיד) שהטיפול באיום האיראני גדול על ישראל. הקו האדום שנתניהו שרטט באו"ם נועד למחוק את הקו האדום שהתווה קודם לכן ולהגדיר אותו מחדש בצורה שתאפשר לו יותר חופש פעולה וגמישות. המהלך הזה של נתניהו לא היה תוצאה של מהלך איראני, אלא תובנה של מציאות גאופוליטית משתנה. כשהתחוור לנתניהו שאובמה עומד לזכות בבחירות, התברר לו גם שיכולתו להפעיל לחץ על המערב באמצעות רטוריקה תוקפנית ירדה מאד. הלהבות הרטוריות הונמכו לאלתר וחלון ההזדמנויות המטפורי, שרק חודש קודם לכן איים להיסגר בטריקה, נפתח מחדש. המהלכים הללו, ביטוי להבנה מפוכחת של מגבלות הכוח הישראלי, הניבו לישראל פירות (הציוד האמריקני שקיבלנו אמנם נועד לגרום לנו להימנע מתקיפה באיראן, אבל הוא ישמש אותנו גם לצרכים אחרים). נתניהו הבין לא רק שצריך להימנע לעת עתה מפעולה צבאית, אלא גם שהמשך האיומים המפורשים יגרום לישראל נזק. זה לזכותו. מבלי להכריז על כך בגלוי, אמצה ישראל אסטרטגיה חדשה. אם תפעיל ישראל כוח, זה יהיה רק במסגרת פעולה שלא היא תוביל.

התפרסם בידיעות אחרונות 1.5.13