מסניפים רגשות של אחרים

תכניות ריאליטי דומות לסרטים פורנוגרפיים, לא משום שהן מעצם הגדרתן ז'אנר נחות ונצלני. בתיאוריה יכולנו לדמיין תכנית ריאליטי שבה נפגשים עשרת הפילוסופים החשובים בעולם מרצונם בחדר סגור, מתייצבים בפני סיטואציות אתיות מורכבות, שיצרה למענם ההפקה, מתמודדים אתן ואחר כך מנתחים אותן. ברור שסיכוייה של תכנית כזאת לעלות לאוויר אינם רבים, אבל לו עלתה לאוויר, הייתה זו תכנית ריאליטי לכל דבר. מה שהופך תכניות ריאליטי ופורנוגרפיה לסוגי בידור מאותו מין הוא ההתבססות על התחושה שמדובר במציאות ולא בהצגה. תצלומי התקריב מבטיחים לצופה שלא מדובר בשחקנים "שעושים כאילו", אלא בגברים ונשים ש"באמת" מקיימים יחסי מין. גם הריאליטי מבוסס על ההנחה שהמשתתפים אינם שחקנים מקצועיים, שזאת "חתיכת חיים". כי גם אם הסיטואציה מבוימת ומפוקחת, המילים שהמשתתפים משמיעים והמעשים שהם עושים הם "אותנטיים". אותנטיות מרגשת אותנו הרבה יותר מחיקוי, מוצלח ככל שיהיה. היא מספקת צרכים אחרים ואנחנו מפעילים עליה כללי שיפוט שונים בתכלית.

שחקן גדול יכול להציג בפני צופיו חיקוי מציאות שיש בו הרבה יותר ניואנסים ממה שיפיק מאותה סיטואציה אדם שחווה אותה "באמת", כפי שסופר גדול יכול לייצר באופן מלאכותי תמונת מציאות חזקה יותר מזו שייצר עד הראייה נטול הכישרון הספרותי. סביר להניח שגם מי שמכור לתכניות ריאליטי לא היה נהנה מאותן התרחשויות ומאותו טקסט לו ידע שמדובר בהצגה. הוא היה משתעמם לפרקים, ולפרקים נותר אדיש. כדי לרגש אותנו, נדרש חיקוי המציאות, באופן פרדוקסלי, להיות "מציאותי" הרבה יותר מן "המציאות". כל מה שנדרש מן המציאות הוא להיות "מציאותית". ברומן, אדם שמגיב באדישות על מותו של חבר קרוב נראה לא אותנטי, משום שיש לנו ציפיות מסוימות מבני אדם, ציפיות שמעשה האמנות יכול לשחק בהן, אבל אינו יכול להתעלם מהן. המציאות אינה אמורה לענות על ציפיותינו. תגובה לא צפויה תדהים אותנו, אבל סביר להניח שלא תגרום לנו לאבד עניין, אלא ההפך. העילגות, הקלישאות, הבנאליה שתכניות הריאליטי גדושות בהן אינן מייצרות ריחוק רגשי, אלא מקרבות–משום שהן "אותנטיות". כדי להגיע לקתרזיס, דורשת מאתנו האמנות מחקת-המציאות (יש כמובן גם סוגים אחרים של אמנות) "השעיית אי-האמון." הריאליטי מבוסס על סילוק הדרישה הזאת. What you see is what you get.

דווקא משום שהספקות הרגילים מסולקים (מה שאנחנו רואים הוא הרי "המציאות"), הריאליטי דוחף אותנו לתבוע סיטואציות קיצוניות ומצבים קיצוניים. הבידיון מחייב השקעת זמן ומאמץ בייצור תחושה ריאליסטית. תכנית הריאליטי מקבלת אותה מן המוכן. המצבים שלתוכם מושמים משתתפי הריאליטי הם לא פעם מופרכים לחלוטין כפיסות מציאות—הסיכוי שאנשים "אמתיים" ימצאו את עצמם במצבים כאלה הוא קלוש. אבל מה שמרגש אותנו ממילא אינו הסיטואציות, אלא התגובות הרגשיות של המשתתפים. מה שאנחנו מסניפים הוא בהלה, תוקפנות, חמלה, תשוקה, שמחה, דיכאון—בקיצור אנחנו מסניפים במרוכז את הרגשות העזים, שחיי היומיום אינם מספקים לנו אלא לעתים רחוקות. במציאות חוויות כאלה הן לא פעם קשות ומטלטלות. תכניות הריאליטי מאפשרות לנו לצרוך אותן בביטחון יחסי.

הביקוש לחוויות עזות באמצעות אחרים הוא ממאפייניהן של חברות שפע (משחקי הגלדיאטורים ברומא הם המודל הקדום של חברה כזאת). זה טבעי, וכל עוד זה נעשה במידה, גם בלתי מזיק. ומכל מקום זה לא ממש נמנע. קרקסים ותחרויות היו תמיד וכנראה ימשיכו להיות בעתיד. הם מוצר צריכה המונית לא בגלל שבאמת מעניין אותנו בכמה שניות אפשר לרוץ 100 מטר, אלא בגלל הדרמה. צריך להיזהר רק ש"בשר תותחים" של השעשועים לא יגיע מן החלשים ביותר—מעמדית, כלכלית ונפשית—אלה המתקשים לומר לא לפיתויי הפרסום והכסף. בעבורם מחיר הבידור הקל שלנו עלול להיות כבד מאד.

ואם אתם כבר בעניין של ריאליטי, היכנסו לאתר קומפרס וקראו את מאמרה המבריק של אליזבת לוי על השפעת רוח הריאליטי על הפוליטיקה.

 התפרסם (בשינויים קלים) בידיעות אחרונות 7.5.13

5 replies »

  1. כמה קולע. זה סוג של בידור א-היסטורי. לקלף מבן האדם את המסכות ולראותו חשוף ללא הגנות הנפש. פעם המוות הקרוב היה הקולפן היעיל ביותר. עם בזירת הגלדיאטור, עם על המוקד. מרוכז מאוד. אלים מאוד. קצר מאוד. היום יש אפשר לעשות את זה בשיטות יותר מתוחכמות, להחזיק את זה על אש קטנה, להביא לרתיחה, לצנן, כמו קפה שחור טוב.

    אהבתי

  2. לדעתי יש כאן הפיכת היוצרות. אדם לא מעניין שמדבר שטויות יהפוך לחשוב "בגלל" שכולם מסתכלים עליו פתאום.
    באולימפיאדה ביוון דרש הוועד האולימפי מהיוונים למלא את היציעים בחיילים כי לא היה מספיק קהל וזה לא הצטלם טוב. כלומר הצופה בבית לא מתרשם מההישג הספורטיבי אלא מכך שהוא רואה אצטדיון שלם מוחא כפיים . תשבור שיא עולם באצטדיון ריק – לא מעניין. תרוץ כמו צילייגר וכולם מריעים לך – אתה אלוף.

    אהבתי

    • זה נכון. אנחנו קצת עדר (לכן יש מכונת צחוק בטלוויזיה). מצד שני בתכניות ריאליטי לא רואים קהל. אתה יושב בבית, לפעמים לבד. אתה מודע לקיומם של אחרים באותה צורה שבה אתה מודע לקיומם של אחרים הקוראים במקביל אליך ספר מצליח.

      אהבתי

    • אגב, גם בתוכניות טלוויזיה (בעיקר אירוח) בארץ עושים את זה הרבה. החיילים צעירים, נראים טוב, ממושמעים, נורא שמחים שיש להם ערב "חופשי, כזה, וממלאים טוב את השורות.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s