סלעינו על כתפינו

מילה בסלע, אומרים. הנה כמה מילים לכבוד החג. כשהייתי ילד, היה חג השבועות בבאר שבע מורכב משלושה אלמנטים. בבית הספר טחנו לנו את המוח עם ביכורים ובית המקדש. מה אתם רוצים מהחיים שלנו, תהינו בעודנו עומדים, מזיעים, ברחבת המסדרים ומקשיבים לחברינו קוראים טקסטים שהכתיבו המורים. התלבשנו בלבן, זרים על ראשינו, והבאנו ביכורים–עגבניות ומלפפונים, משמשים ובננות–לכיתה. אחר כך כל אחד אכל בעגמומיות את הביכורים שלו . פירות וירקות זה לא כיף. האלמנט השני התקיים בבית.  הוא היה יותר כיף, כי הוא כלל יותר סוכר (יש התאמה כמעט מלאה בין סוכר לכייף בגיל הילדות ובגיל הילדות המתמשכת) . האמהות הכינו אוכל חלבי–בלינצ'ס ועוגות גבינה ולביבות גבינה. כל אלה נטפו סוכר, שמן וצימוקים. מעולה. האלמנט השלישי התקיים בחוץ: יצאנו לחצר והשפרצנו מים זה על זה. ההשפרצה ביטאה את זכותנו לבטא פריקת עול בעולם של סדר. אבל אנחנו לא ידענו את זה. אנחנו פשוט נהנינו להשפריץ מים זה על זה, ואם אפשר גם על אימא. אם אימא צרחה, "תפסיקו משוגעים!" היה אפילו יותר כיף.

כשבגרתי, התברר שהמים והגבינה הם בכלל לא העיקר בחג השבועות. התברר שאנחנו חוגגים את מתן תורה. התורה זה לא כיף. בקומפרס כתבתי על זה ברצינות, כי אני בן אדם רציני. קראו את המאמר וצאו להשפריץ זה על זה–מה שבא לכם. חג שמח.