מדינת כל מגזריה

המהירות שבה מתמסמסים רעיונות ואנשים בישראל היא חלק עגום מחיינו. מאמונה לוהטת באידיאלים של הקבוצה, מאמון ללא סייג במנהיגים, ומהתגייסות נמרצת לעשות למען הכלל עברנו לאי-אמון ולאי-עשייה: אנחנו לא מאמינים בהבטחות, לא מאמינים למבטיחים, לא מאמינים ביכולתנו לשנות. אבל מעת לעת נקטעת שגרת אי-האמון (הכול רקוב, כולם מושחתים, שום דבר שנעשה לא יועיל) בפרצי אמון ואמונה, לא ברורה, בדרך כלל נטולת יסוד, אבל רגשית ועזה. במחזוריות קבועה צץ מישהו שמשכנע אותנו שהוא לא כמו כולם (ידין, רפול, דרעי, לפיד האב, לפיד הבן, אבל גם בגין ורבין). הוא לא מושחת ולא ציני. הוא מלא כוונות טובות ונכונות לשנות. תקוות ניצתות. בוויכוחים בין המאמינים לספקנים, המאמינים מכריזים שהפעם יהיה אחרת. אם רק ניתן את אמוננו במנהיג החדש וברעיונותיו (התמיד-מעורפלים—ממשל תקין, שוויון, תיקון עיוותי העבר) הכול ישתנה, לטובה. זה לא מחזיק מעמד זמן רב. לא ברור מי אשם בזה: האם האנשים הזוכים באמוננו אינם ראויים לו או סבלנותנו הפוקעת מהר מידי. לעת עתה עוד לא ברור אם יאיר לפיד הוא דוגמא למקרה הראשון או לשני, אבל בואו נאמר שהכף נוטה בצורה מסוכנת לכיוון הראשון. התקוות למשהו אחר בתחומי הכלכלה והחברה ובתחום המדיני נגוזו—לפחות לעת עתה. זה לא שלפיד לא הגשים את כל התקוות, זה שלפיד נראה כמו העתק דהוי של נתניהו. את המומנטום הראשוני לפיד כבר הפסיד ולא רק בקרב מבקריו, אלא גם, וזה כמובן בעייתי הרבה יותר מבחינתו, בקרב אוהדיו. עכשיו נותרה בבת עינו של לפיד, "השוויון בנטל", כלומר גיוס החרדים. לפיד כבר שחק את ההבטחות הגדולות (אולי גדולות מידי) שהשמיע בנושא בזמן מערכת הבחירות. הדיון בממשלה ישחק אותן עוד יותר. אובדן התמיכה הציבורית החליש את לפיד וצמצם את יכולתו לעמוד בפני ההתנגדות. הוא יודע שיצטרך להתפשר, אבל אני לא בטוח שהוא מבין שהטלאים הקטנים שמתווספים לטלאי הגדול שאותו מציעה ועדת פרי הופכים את כל המהלך הזה מאירוע מכונן לעוד קריצה במסכת הקריצות והטיקים שמנהל הציבור החילוני עם הציבור הדתי בישראל. הבעיה כאן אינה יכולת הביצוע, אלא העיקרון. אנשי המחאה החברתית, שעליה רכב לפיד לממשלה, לא הפגינו למען גיוס חרדים ואפילו לא למען הוזלת הדיור. הם דיברו על צדק. צדק חברתי כרוך בהחלה נחרצת של עיקרון השוויון בפני החוק. זאת הייתה ההבטחה האמתית של לפיד. חוק שוויוני באמת אינו חוק המגייס חרדים או ערבים, אלא חוק הקובע עיקרון אחד לכולם. וועדת פרי יצרה עוד מנגנון המחזק את המגזריות ולא את הממלכתיות. חוק שוויוני אינו מעניק פטורים גורפים לאף מגזר ואינו מטיל חובות יתר על אף מגזר. אם מגיע לעילויים פטור, הוא מגיע לעילויים מכל המגזרים. אם אנחנו מאמינים בשירות לאומי, הוא צריך להיות פתוח לכל. אם סרבנות מותרת מסיבות מצפוניות לדתיים, היא צריכה להיות מותרת גם לחילונים. אם מאמינים בשירות "הסדר", הוא צריך להיות פתוח לכולם. אם לימודי ליבה אינם הכרחיים, צריך לפטור מהם את כולם. אם אפשר לקבל כסף לחינוך ללא פיקוח, זה מגיע לכולם. מה שאסור מעברו האחד של הקו הירוק צריך להיות אסור גם מעברו האחר. מדינת חוק היא מדינה שבה כולם שווים בפני החוק. זה כנראה לא הולך לקרות בבית ספרנו. לא עם המורה החדש לפיד.

התפרסם בידיעות אחרונות 28.5.13