לא תרומה, הצלת חיים

בישראל יש נכונות גורפת לקבל תרומת איברים מן המת. הנכונות לתרום איברים קטנה לאין שיעור. לנוכח המחסור החמור בתורמי איברים להשתלות, מבקש משרד הבריאות לשנות את הכללים בעניין תרומת אברים. עד עכשיו נדרשה תמיד הסכמת המשפחה לביצוע תרומה. גם כאשר המת החזיק בכרטיס אדי—כלומר ביטא בחייו נכונות לתרום אברים לאחר מותו—יכלה המשפחה להטיל וטו (כך היה כזכור במקרה של הכדורגלן אבי כהן). עכשיו מבקש משרד הבריאות להפוך את היוצרות. כל אזרחי המדינה יצורפו אוטומטית למאגר התורמים. מי שיבקש לגרוע את עצמו מן המאגר, יצטרך לחתום על טופס סירוב. משרד הבריאות מבקש לשנות את הנוהל גם ביחס למשפחה. לא השארים שאינם מתנגדים לתרומת אבריו של המת, יצטרכו לחתום על טופס הסכמה. המתנגדים יצטרכו לחתום על טופס סירוב.

השאלה העקרונית העולה מן המהלך, היא למי שייכת גופתו של המת. כיום הגופה נתפסת כרכושם של השארים היכולים, כמו משפחתו של אבי כהן, להתנגד לרצונו המפורש של בן משפחתם לתרום את איבריו. גם היוזמה החדשה אינה נוטלת, כך נראה, את הכוח הזה מן השארים, אם כי האפשרות לשלול מן המשפחות את ההחלטה הסופית בעניין נדונה לדברי השרה גרמן במשרד הבריאות. אני סבור שאין כל הגיון במתן זכות וטו למשפחה. ברור למדיי שאם החליט אדם בחייו לתרום את איבריו, ולו גם כנגד רצונה של משפחתו, אין כל סיבה להתעלם מן הרצון הזה, שהרי אם הגופה היא רכוש, יש לכבד את החלטתו של אדם באשר לשימוש בה, כמו את ההחלטה להוריש את נכסיו לעמותה ציבורית, נאמר, ולא למשפחתו.

אבל מה אם המת לא הביע את רצונו במפורש בחייו? האם גופתו "שייכת" למשפחה, כמו כל רכוש של אדם שלא הותיר צוואה? זאת שאלה שלא קל להשיב עליה. אם תרומת איברים היא תרומה של נכס, כי אז מוטב לחייב הרשאה מפורשת להשתמש בנכס ולא לדרוש הצהרה על איסור להשתמש בו. תרומה אינה מס. מצד שני, יש לציין שאם בחלק מן המקרים התנגדותה של המשפחה היא עקרונית, במקרים רבים אחרים מדובר פשוט בקושי פסיכולוגי. המשפחה נדרשת להעניק אישור מפורש לעשות משהו "לא נעים" ליקירם (על אף שמבחינה רציונאלית הם מבינים שלמת אין עוד צורך בגופו). מה שמונע את החתימה על טופס ההרשאה הוא מחסום רגשי, לא אידיאולוגי. כיוון ש"הרווח" במקרה זה גדול מן הנזק, נראה לי שיש לו הצדקה.

לולא המחסומים הרגשיים, אפשר היה לקרוא תיגר על עצם התפיסה שגופות המתים הינן רכוש פרטי של המשפחות. אפשר היה לטעון שהגופה חדלה להיות אדם הראוי לכבוד ולחירות והיא מעתה אמצעי שבו ניתן להשתמש כדי להציל חיי אדם. ברור שבמצב נורמלי אין סיבה שהקהילה תתערב בהחלטותיה של המשפחה בדבר הטיפול בגופה. יש למשפחה הזכות לנהל את טקסי האבלות כרצונה. אבל בעניין תרומת אברים לא מדובר רק ברגשות. מצד אחד ניצבות אמנם רגישויותיה של המשפחה—דתיות ופסיכולוגיות—אבל מן האחר ניצבים לא פעם חיי אדם. מישהו יצטרך למות כדי שגופת המת תוכל להירקב בקבר. מי ראוי ליותר כבוד– אמונותיהם של האבלים או חייהם של החולים הנזקקים לתרומה? צריך להתחשב בשארים, אבל צריך לעשות הכול כדי לסייע לסובלים ולמי שחייהם בסכנה. לפחות במקרים של "סכנה ברורה ומידית", מותר להניח לטפסים ולאפשר למדינה להציל חיים

התפרסם בידיעות אחרונות 18.6.13

11 replies »

  1. אביעד, מדובר בסוגיה, שאם תסיר ממנה את החסמים הדתיים והרגשיים – לא יישאר ממנה כלום.
    היא כל כולה רק כזו. מרגיז ,

    אמנם, לגלות ש"חסם רגשי" הוא גורם שקובע מציאות – כולל חיים ומוות – נבר דה לס – פה בדיוק קבור הכלב.
    אין דרך לעקוף את זה. העובדה ש"הכל בראש שלנו" לא הופכת את החסם לפחות ממשי .

    ומכיוון שתכף ומייד תתבע ממני "אז מה את מציעה" – אקדים תרופה למכה – בהצעה לצאת בקמפיין ממושך תחת הכותרת:

    "זה לא שאתם מתנדבים לתרום אברים להצלת חיים – זה – שמישהו מתנדב לשאת משהו מכם גם אחרי שאתם תתפגרו "

    כי אם כבר אנחנו לא ראציונליים – בוא נחליף רעיון לא ראציונלי אחד- בפיגור אחר על בסיס הנוסחה – ששתי אמונות תפלות , כמו שני מינוסים -לעיתים מייצרים פלוס.

    אני למשל חתומה על כרטיס אדי מרפי . כי הייתי רוצה שלפחות הלבלב הלבנבן שלי ימשיך לצחוק אחרי שאדפוק כרטיס יציאה מפה .

    אהבתי

  2. (שנייה רגע, הולכת הצידה להתענג מה"את צודקת") ( טוב, התאוששתי )

    ב ר ו ר שזה מזעזע א ו ת ך. ואת כל קוראיך . אנחנו, חוג קוראיך משחקים במשחק דמיוני שקראנו לו "ראציונליות" – מול אלו שמשחקים ב"דת", "מסורת" ו"אני לא אדם מאמין אבל בכל זאת יש לי בעייה שייקצרו את גופתי ואני לא יכול לגמרי להסביר למה" . לכן -כל קבוצת המשחקים במשחק הראציונליות נהנים מאד מהשנינות אבל ממילא משוכנעים מראש – ועם אלו שנמצאים מחוץ למשחק הדמיוני שלנו – צריך לפנות בשפה שלהם. קודם הצעתי פנייה שמתאימה לבעלי אמונות תפלות מסוג חיים אחרי המוות. הנה פנייה אחרת , לתועלתנים:

    "כרטיס אדי – כי מי שלא מוכן לתרום אברים אחרי מותו – יידרש לתרום אברים בעודו בחיים"

    והנה פנייה לקהל בסגנון עדת-הפייסבוק: כרטיס אדי – כי רק מי שיש לו לב יכול לתרום אותו. אל תהיו חסרי לב- תרמו מכל הלב" (אנא הפיצו בין כמה שיותר חברים ויחד נאסוף מיליון לבבות) (בצירוף תמונה של חתולי מתוקי מחזיק כרית בצורת לב )

    אהבתי

      • מלחמה ושלום?!!!זו נבילה, וזו טריפה,

        פניה לנרקיסיסטים:
        "אמנים אלמותיים מתנדבים להנציח את גוויתכם". בצירוף רמברנט: "שיעור באנטומיה"

        פנייה לפולניות:
        "שאני אתרום איברים?!! על גופתי המתה!"

        פנייה לפוסט-ציונים:
        כרטיס אדי . אל תמתינו עד מוות . השיבו את הלב שאתם משתמשים בו – לבעליו החוקיים מיד!.

        לאלפרונים:
        כרטיס אדי: תנו את הלב אחר כך או שנהרוג אתכם עכשיו

        פנייה למתנחלים :

        כרטיס אדי. אל תטרחו לחתום . אנחנו כבר נבוא להוציא לכם לבד

        אהבתי

      • כל הפניות שלך מבטאות עצב קיומי ודכדוך לירי נוגה המלווה בסחטנות רגשית. אני מציע משהו הרבה יותר נמרץ: כבד את אביך ואת אמך. תן לנו את הכבד שלהם. מי שיעביר הכי הרבה אברים, יזכה בטיול באבר הירדן.

        אהבתי

  3. אני תוהה אם חוק כבוד האדם וחירותו אין בו די כדי לכבד החלטתו של אדם מה יעשה בגופתו לאחר מותו. האם החירות לא חלה על מי שחותם על כרטיס אדי? החירות להחליט נמחקת. האם זה לא בניגוד לחוק? כפי שניתנה לי חירות לחיות את חיי מן הראוי שתמשך זו גם לאחר מותי בייחוד שהכרטיס מהווה מעין צוואה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s