לא רוצים לזכור, רוצים להשתגע

צוות של חוקרים בראשות דורית רון ושגב ברק הצליח למחוק זיכרונות ממוחן של חולדות. הצוות השקה לשכרה חולדות במעבדה. אחרי שהחולדות נעשו מכורות לאלכוהול, עברו גמילה ואז קבלו תרופה בשם רפאמיצין שגרמה להם לשכוח את ההקשרים האלכוהוליים. החולדות לא זכרו את ריח האלכוהול ואת הזיכרונות הרגשיים הכרוכים בשתייתו. השכחה פטרה את חולדות מן ההתמכרות הרגשית-כימית שלהן, ושוב לא מיהרו כבעבר ללחוץ על הדוושה שסיפקה להן עוד מנה. אין מדובר במחיקת זיכרון גורפת–החולדות נותרו מכורות לסוכר למשל—אלא בסיכול ממוקד. בטיפול נכון, מתברר, אפשר להעלים זיכרונות בעיתיים ולהותיר אחרים.

קשה להפריז בחשיבותו של הניסוי הזה. אם יתברר שבני אדם מגיבים לטיפול כמו חולדות, אפשר יהיה לטפל לא רק במכורים לאלכוהול ולסמים ובסובלים מטראומה הממררת את חייהם, אלא לעצב מחדש את המין האנושי כולו. שכן הזיכרון, יש לזכור, אינו פשוט מחסן הגרוטאות הנפשי שלנו. הוא מעצב הזהות המרכזי של בני אדם. אנחנו מה שאנחנו זוכרים שאנחנו. הדביקו לנו זיכרונות אחרים (במקום זיכרון של מפקד סיירת מטכ"ל למשל, זיכרון של ג'ובניק נטול תהילה) והפכתם אותנו לאנשים שונים בתכלית. גם מה שאיננו זוכרים יכול לעצב את זהותנו (לאנשים מסוימים יש רפאמיצין טבעי שגורם להם לשכוח את כל מי שסייע להם בעבר ולחוש שהם "סלף מייד מן"). ומעניין לא פחות, אנחנו יכולים לאמץ זיכרונות לא לנו ולהשתמש בהם לבניית אישיות חלופית. חשבו למשל על בנימין נתניהו ועל זיכרונותיו מימי המנדט. לו התברר שלא חי כלל בתקופת המנדט, היה נתניהו אדם אחר. ייתכן למשל שהיה פחות משוכנע שהמדינה זה הוא. או חשבו על שמעון פרס המצליח לשכוח שוב ושוב את תרומתו האדירה למפעל ההתנחלויות. אילו היה פרס מצליח לכלול בתוך רצף הזיכרונות הנעימים (בן גוריון, דימונה, פרס נובל לשלום, שרון סטון) גם את הזיכרון הפחות נעים הזה, היה ללא ספק נעשה אדם אחר, פחות מרוצה מעצמו, למשל.

ומה שנכון ביחס ליחידים נכון גם ביחס לאומות. יש דברים שנעים לזכור (ניצחונות, התנהגות מוסרית) ויש אחרים שנעים הרבה פחות (תבוסות, מעשי נבלה, התבוסה לברק, התרגיל המסריח). מנהיגים משקיעים מאמץ אדיר בסידור מחדש של הזיכרון הקולקטיבי. הבעיה היא שלפעמים גם דברים שהודחקו מן התודעה משאירים איזה זיכרון רגשי, איזה ריח עמום של אלכוהול מוסרי, שגורם לנו ללחוץ שוב ושוב על דוושת האלכוהול, ממש כמו חולדות המעבדה. תחושות עמומות של קורבנות המלוות ברגשות עזים של עליונות מוסרית למשל, או תחושות של אושר גדול שנחווה באיזה ניצחון מן העבר ששוב אינו רלוונטי בהווה (שהרי הנסיבות ההן שוב אינן קיימות) שולחות אותנו אל הדוושה. אתה מביט באומות כאלה, הנראות כאילו נתקעו באיזה עבר ששוב אינו קיים ונד בראשך. מכורים. מעכשיו לא נצטרך עוד לצפות בהתנהגות ההרסנית הזאת. הזרמה של רפאמיצין למים והזיכרונות הבעייתיים יסולקו. כולנו נהפוך ליצורים תבוניים, חופשיים משעבוד לטראומות העבר או לתענוגותיו הממכרים.

הבעיה היחידה היא להחליט מה לשכוח.  לגמרי ברור לנו מה היינו רוצים שיריבינו ישכחו (כל דבר המציג אותנו באור פחות ממושלם). הרבה פחות ברור מה היינו רוצים-מוכנים לשכוח בעצמנו. לעתים קרובות מידי מתברר שבתאווה לזיכרון המושלם, אנחנו שוכחים בדיוק את מה שצריך לשכוח. את הבקרים על הרצפה, את ההנג אובר, את הקיא, את הבושה בבוקר שאחרי. כי כמו העבד הנרצע מן המקרא, אנחנו אוהבים את אדונינו הרגשיים ולא בנקל נהיה מוכנים לצאת לחופשי. הדוושה הזאת—אנחנו לא בדיוק זוכרים למה, אבל מדגדגת לנו הרגל ללחוץ עליה.

התפרסם בידיעות אחרונות 25.6.13

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s