הטרדה דיפלומטית או איך שוב ניצלנו מתהליך השלום

הג'ון קרי הזה  מה זה נודניק. שלום. הוא לא יודע ששלום זה בשביל שמאלנים? למה הוא לא יכול להיות כמו אובמה, שאמר לנו atem lo levad וסיפר לנו כמה אנחנו נפלאים והגניב את הפלסטינים להתקף שיעול קצר, שעבר אפילו יותר מהר מההבטחות של פרשני השמאל על נאום היסטורי שישנה את תפיסת עולמנו (בשביל לשנות, צריך תפיסת עולם; לנו אין תפיסת עולם; לנו יש תפיסת קרקעות). מה זה כל הדיבורים המבאסים האלה על בעיה שהולכת ומחמירה, הולכת ונעשית קשה לפתרון? בעיה? על איזה בעיה הוא מדבר? לנו דווקא סבבה—תשאלו את חה"כ מירי רגב ודני דנון. הסטטיסטיקאים שלנו כבר הוכיחו שיש רק חצי ממספר הפלסטינים שחשבו. עוד מעט נפסיק לחשוב על זה ואז גם החצי הזה יעלם. תשאלו את דקרט. הבעיה העיקרית שלנו היא בכלל לא הפלסטינים. היא האמריקנים עם הרצון התקופתי שלהם לעשות שלום. הם מתעקשים לגרור אותנו לאנשהו (נגיד אנאפוליס) ושם אנחנו מקשקשים קצת, אומרים שלא בשלו התנאים וחוזרים הביתה לזמביש ולדני דנון. בשביל מה זה טוב? הידרדרות? מעולם לא היה מצבנו טוב יותר. סיסמה טובה, אגב. מתי אמרנו אותה לאחרונה? מי זוכר.

 אבל האמריקנים מתעקשים. מסורת כזאת. אז לפני שאנחנו מצהירים שוב שאין פרטנר, אנחנו נאלצים לחולל את המחול שהמצאנו במיוחד בשביל הלא-שיחות. קוראים לו "מדשדשים". זה דורש הרבה עבודת רגליים, אבל שווה כל צעד. הנה למשל, על פי הדיווחים,  "אבן הנגף המרכזית" בסבב הדישדושים  האחרון. הפלסטינים דרשו שחרור של 103 אסירים (מתוך אלפים רבים שיושבים בבתי הכלא שלנו). נתניהו הסכים לשחרר פחות (לא ברור כמה; פחות) וגם אותם רק בשלבים. לא משחררים טרוריסטים קבע האיש ששחרר 1027 אסירים בעסקת שליט לידי החמאס (לא ננהל מו"מ עם טרוריסטים) בעזה. אבו מאזן "התעקש" על שחרור 50 (!) אסירים כבר בשלב הראשון. שערורייה. "בכירים במשרד החוץ העריכו כי עצם ההתעקשות מעידה על כוונות לפוצץ את השיחות ולהטיל את האחריות לכישלון על נתניהו" (הפלסטינים האלה לא יכולים לא לפוצץ. אופי לאומי כזה). דשדוש ראשון. הפלסטינים נענו בדשדוש משלהם: על ישראל להצהיר כי "המשא ומתן יתבסס על קווי 67 עם חילופי שטחים והתחייבות להקפאת בניה בהתנחלויות". לא ברור במה יועילו הצהרות כאלה (נתניהו כבר הכריז על דבקות בפתרון שתי המדינות—אז יש שתי מדינות? נתניהו גם ראה שוטרים בריטים בילדותו בירושלים. הכרזות אצל נתניהו זה לא סיפור גדול). בשלב זה הציע ראש ממשלת ישראל את הדשדוש האולטימטיבי: אנחנו תובעים הכרה בישראל כמדינה יהודית. אם יתקבל התנאי הזה, תהיה "ישראל מוכנה להיכנס למשא ומתן ללא דיחוי וללא תנאים מוקדמים".  המהלך הזה, של הצבת תנאים מוקדמים כתנאי למשא ומתן ללא תנאים, ושל דחיית השיחות כדרך לקיימן ללא דיחוי מיד אחרי החגים (לא ברור של איזו שנה) נתן לקרי בראש. קרי לקח אופטלגין והכריז על אופטימיות (ייאוש), קונסטרוקטיביות (הרס עצמי), רצון טוב (תיעוב עמוק) ועלייה על המסלול הנכון (מסלול התרסקות).  אחר כך הלך לנוח קצת, רחוק מאתנו . טוב שהוא הלך. שלא כתהליך השלום, הדשדוש דווקא מניב פירות, אבל הוא מה זה מייגע. חייבים הפסקה בשלום. יותר מידי שלום. ולחדש את תנופת הבנייה בהתנחלויות. מעולם לא היה מצבנו טוב יותר. מתי אמרנו את זה לאחרונה? 73, נדמה לי. איך שהזמן רץ.

 התפרסם בידיעות אחרונות 2.7.13

7 replies »

  1. פעמיים עזבו את סיני, פעם אחת בכפיה (אייזנאאואר) וזה קרה דוקא בזמן שלטון השמאל ופעם אחרת בהסכם (מצרים,בגין) בימי שלטונו של הימין מה שמוכיח שמה שחשוב באמת הינו הנשיא היושב בבית הלבן וחבר יועציו. כנראה שזה לא ממש בוער בעצמותיו של הנשיא האמריקני לעשות כאן סדר שהרי עדיין אין מלחמה קרה והמדיניות יש בה קורטוב של :"ישחקו הנערים לפנינו" והעיקר שלא יקפדו את ראשו של השליח.

    אהבתי

  2. כדי לקדם פתרון צריך להיות ריאליים עם נכונות טובה.
    ריאליים זה להסתכל למציאות בעיניים, יש ביו"ש מאות אלפי ישראלים וזאת עובדה. הדעה המוסרית לגבי מדוע הם באו היא חסרת משמעות, בדיוק כמו הסיבה מדוע באו הלבנים לאמריקה ולדרום אפריקה.
    אם הפלשתינאים רוצים מדינה הם צריכים לקבל אותם, אם כאזרחים ואם כתושבים, אבל בכל מקרה לכבד את מצב הזכויות הנוכחי שלהם בשטח, זכותם לשמור על חייהם ורכושם.
    הפתרון צריך להתאים למצב בשטח ב-2013 ולא ב-1967.
    האם יש לזה איזשהו סיכוי? לא!

    אהבתי

    • אבישי, אתה צודק. וכדוגמה אפשר להיזכר בכך שההחלטה להקים את מדינת ישראל היתה הריאליזם בהתגלמותו, שנשען על מציאות דמוגרפית חד משמעית.

      אהבתי

      • אכן התנועה הציונית לקחה סיכון גדול שבצידו היה מונח גם סיכוי גדול, כטבעם של הימורים.
        הנהגת הפתח, לעניות דעתי, לא מעוניינת בלקיחת סיכון לשום צד שהוא- לא לכיוון של אינתיפאדה ולא לכיוון של הסכם. טוב להם עם הסטגנציה, ולדעתי זה טוב גם לנו.

        אהבתי

  3. ואני התמימה לא מבינה איך מגיעים למו"מ ללא תנאים מוקדמים אבל נדרשים לשחרר אסירים פלשתינים.
    דאבל טוק בניו ספיק זה נחמד אבל לאכל כך שייך לנושא.
    ואני התמימה גם לא מבינה איך אפשר להכריע בעד מדינה דו לאומית בשליטת חולי (לכאורה!) המשיחיות היהודים ולחתור לשלום בר קיימא של שתי מדינות לשני עמים של השותפים לקואליציה של אותם חולי רוח (לכאורה!).
    ואני התמימה גם לא מבינה איך זה שכולם משקרים את כולם – הערבים את בני עמם – ואחד את השני,
    היהודים את בני עמם ואחד את השני – וכלל האזרחים אחד את השני – ולהעלות על הדעת שיש פיתרון ושבכלל יש מי שרוצה אותו באמת.
    אז כנראה שהתמימות שלי היא חפה מכל תחושת מציאות, נכון?
    אני מחפשת עידוד כמו שעולה בבירור מדברי, לא?
    ולא, קליינברג, גם אתה מעדיף (או שמא מתעדף או מבכר או בוחר) להביא לאוויר העולם
    רק חלק מהדברים התומכים בנושא ואת היתר שלא תואמים את
    התזה/תיאוריה/סינתזה/פרקסיס (מחק את המיותר) להעלים….
    אויש התמימות הזו שלי ממש הורגת אותי.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s