זריזות ידיים

אמנותו של הקוסם מבוססת על הבנה פסיכולוגית עמוקה של קהלו. הקוסם מסיח את דעת צופיו במידע טפל ובה בעת הוא מפעיל "זריזות ידיים" כדי להעלים מטבעות, לכאורה לנגד עיניו הנדהמות של הקהל. הפוליטיקה התקשורתית מבוססת על הפיכת הסחת הדעת לאמנות. העיתונות החוקרת הפסיקה להתעניין בנושאים הגדולים–סדרי עדיפויות לאומיים, אידיאולוגיות כלכליות המוצגות כמדע, אוטיזם חברתי המוצג כהכרח לוגי. כל אלה משעממים מידי, מעורפלים מידי, קשים להעברה בשלוש דקות ושלושים שניות. מוטב לעסוק באישי: עם מי "הגדולים" שוכבים, אילו חטאים קטנים הם חוטאים, אילו תענוגות קטנים הם חוטפים ללא קבלה או ללא תשלום. התמונה הגדולה, אחרי הכל, מסובכת מידי. צריך להפריט אותה, להאניש אותה. יעקב פרנקל בהונג קונג, ריקי כהן בחדרה. האישי הוא הפוליטי.

המהלכים הללו יכולים לעתים להניב תוצאות. את אל קפונה שלחו השלטונות בארה"ב לכלא, לא על מעשי העושק והרצח שלו, אלא על ניהול לא זהיר של ספרי החשבונות ותשלום רשלני למס ההכנסה. הבעיה היא שאת אל קפונה הצליחה הטקטיקה הזאת להעלים מן הזירה הציבורית; את השיטה שקפונה היה רק אחד מנציגיה לא. אירגוני הפשע משגשגים. הם פשוט שכרו מנהלי חשבונות טובים יותר ועורכי דין טובים יותר. כל  השאר כרגיל. כאשר אנחנו תופסים עוד איזה קברניט בקלקלתו, אנחנו מרגישים שהצדק נעשה. מידה של צדק אכן נעשית. מבחן בוזגלו עבר לכאורה בהצלחה. אבל השיטה לא השתנתה. אדרבה, לכאורה נוכשו ממנה העשבים השוטים והיא יכולה לפרוח בנחת. אבל הצדק לא ייעשה באמת עד שלא ייבחנו ברצינות מעשי הגזל הגדולים, הפשעים נגד הצדק החלוקתי, חלוקת השלל למעמדות מסויימים ולקבוצות מקורבים בהיתר ועל פי חוק, גזילת כבשת הרש של הלא-מקורבים. אני כותב את הדברים בעקבות השערורייה המתפתחת סביב הספק גניבה, ספק היסח הדעת של פרנקל בהונג קונג. איני מקל ראש בעוונות הקטנים, אבל איני שוכח שהבעיה העיקרית של יעקב פרנקל אינה היותו גנב של פריטים ללא מכס בשדות תעופה זרים (גם אם יתברר שהוא אכן כזה), אלא תפיסת העולם הכלכלית המעוותת שהוא מייצג. הבעיה האמתית עם הנגיד-לעתיד היא היותו אחד מאדריכלי התפיסה שהעלימה טריליוני דולרים מן הקופות הציבוריות בעולם ובבוא המפולת שלחה את  החשבון למשלמי המיסים. כתבתי על זה בקומפרס.