סינדרום שטוקהולם

אחרי מלחמת העולם השניה הפכה היהדות לבת ערובה בידי רבניה. האיזון העדין שאפיין את היהדות במשך אלפיים שנים, שבו הקהילה מגדירה את צרכיה מתוך דיאלוג עם הרבנים הופר. כוחם של הרבנים גדל וכוחה של הקהילה היהודית קטן. אם בימה"ב נדרשה לעתים הסכמת הקהילה כולה (כולל נשים) להחלטות שקבעו אורחות חיים, אם בקהילות פולין וליטא ידעו הפרנסים להגביל את כוח הרבנים, כאשר ניסו לכפות את רצונם על הקהילה, אם בקהילות המזרח פשוט פיטרו רבנים כאלה ושכרו אחרים במקומם, ביהדות האורתודוקסית כיום אין לקהילה כל מעמד בפני רבניה. הם פוסקים על פי שיקוליהם. רוח האל שורה עליהם ודעתם נעשתה "דעת תורה" שלה אמורה הקהילה לציית ללא שאלות. החלטות פשוטות ביותר אינן נעשות עוד ללא אישור "גדולי התורה". העולם החיצוני הוגדר כמקום של זוהמה וטומאה. כל מי שאינו תלמיד חכם הוגדר כקטן שאינו יודע בין ימינו לשמאלו. כמו אז בסטוקהולם, שבה נולד "הסינדרום", השבויים מזדהים עם שוביהם, גאים בהם, אינם רוצים לפרוק את עולם. היהדות האורתודוקסית הפכה לכת שאנשיה מצייתים בעיוורון למי שמטיל עליהם עוד ועוד מגבלות, מונע מהם גישה למידע, מטיל עליהם עוד ועוד איסורים–מיעוטם מדאורייתא ורובם מדרבנן.

להלכה זה לא צריך לעניין אותנו. רוצים להשתעבד? בבקשה. רוצים לחיות בעוני מרצון, בבורות מרצון, בהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית מרצון? בבקשה. למעשה זה יותר מסובך. ראשית, כאשר כת דתית קנאית ומסתגרת גדלה מעבר לפרופורציות מסויימות, החברה שבה היא חיה נכנסת לסחרור מסוכן, למתח פנימי קשה, לקרע פנימי. חמור מזה, להניח למנהיגי הכת לפעול כרצונם, להדיר ולהגביל ולאיים כרצונם פירושו להפקיר את חסרי הכוח בידי בעלי השררה. ואולי חמור לא פחות, ההקצנה ההולכת וגדלה מרחיקה מן היהדות יהודים לא-דתיים שהיו רוצים, ובזכות, להיות חלק מן המסורת היהודית. המסורת הזאת נחטפה על ידי אליטה חדשה המציגה את עצמה כישנה. היא נחטפה על ידי אליטה ההופכת את היהדות לדת של קנאות ושנאת נשים, של שנאת האחר ושל אדישות גמורה כלפי כל מי שאינו חבר בכת. והבעיה היא גם שבהימנעות המוחלטת מהתערבות בעינייניהם "הפנימיים" של אזרחי המדינה הדתיים ובהזרמת כספים על פי תביעותיהם ועל פי הוראותיהם של מנהיגי הכת, אנחנו, החילונים, אפשרנו לתופעה להיווצר ולגדול.  כתבתי על זה בקומפרס.