זהירות, החילונים מסתכלים

לרב הראשי האשכנזי החדש, דוד לאו, יש בעיה של יחסי ציבור. לא שלו חלילה. כפי שמעידה בחירתו לתפקיד מבחינת יחסי ציבור הוא לא סתם בסדר, אלא בן בסדר. הבעיה של הרב דוד לאו היא כפרזנטור של הישיבות, תפקיד שהוא ממלא בהתנדבות בעוד ממלא את תפקידו העיקרי—הגנה על האינטרסים של תעשיית ההכשרים, חלוקת ג'ובים למקורבים ומירור חייהם של חילונים שהמדינה היהודית דמוקרטית הפקירה בידי הממסד הרבני. בשיחה בפני תלמידים במחנה הקיץ של ישיבת "בית מתתיהו" מן הזרם החרדי-ליטאי, שהרב לאו הבן הוא מבוגריה, חלק הרב את מצוקותיו עם הרבנים לעתיד של החילונים (שהרי הרבנות הראשית היא בעיקרה הרבנות של החילונים). קשה לו, הבהיר הרב הראשי לישראל, להגן על הבטלה הקדושה בשם התורה (המכונה "תורתם אומנותם"), כאשר תלמידי ישיבה רבים כל כך נוהגים שלא כשורה. הנה התיאור הרבני הראשי המצמרר: "יש ערבי חמישי מסוימים בחורף שבהם יש סיבה מסוימת, מעיר הולדתי תל אביב, שגורמת שבקיוסקים שיש בהם איזשהו מסך עם צבעים עליו, משום מה רוב הצופים מסביב זה ציבור שחלקם עם כובע וחליפה וחלקם רק עם חולצה, אבל אצל רובם הציציות בחוץ והכיפה שחורה". ובמה צופים חובשי הכיפה השחורה? בדיון בספר "מדרגת האדם" של הסבא מנובהרדוק? לא ולא. הם צופים ר"ל במשחקי היורוליג של מכבי תל אביב. הראשי הפגין בקיאות בחומר כשתהה מה אכפת להם לתלמידי בית מתתיהו אם ינצחו "הכושים מתל אביב" או "הכושים מיוון." כושים זה כושים. הצפייה במשחקי הכושים לפחות מתקיימת בערב. הפרזנטורים יכולים להסביר שהתלמידים המותשים מהריגת עצמם באוהלה של תורה חייבים להירגע מול "איזשהו מסך עם צבעים עליו" (בעיקר שחור). אבל איך יסביר הראשי את הטרמפיאדות המלאות בכל שעות היום עד להתפקע באומני התורה השובבים? הוא מנסה לתרץ, אבל, כמו פרזנטורים רבים, עצמו לא ממש קונה את הסחורה שהוא מוכר: "כמה פעמים אני יכול לומר שהם הולכים לשמוע 'חבורה'? נו, באמת. אנחנו צריכים להיזהר. אני לא מדבר כרגע מצד האיסור, אני מדבר מצד זה שחס ושלום – תראו איך זה נראה. אנחנו נמצאים בתקופה קשה ואתם לא יודעים איך זה נראה בציבור". באמת נו באמת. מילא האיסור, האיסור זה בשביל אחרים, אבל איך זה נראה?

האמת היא שאנחנו, אלה שמתגובתם הרב הראשי חושש כל כך, דווקא יודעים. ומה שמטריד אותנו זה לא מה שמטריד את כבוד הרב. לא הנערים שמבריזים מהישיבות מטרידים אותנו. הם צעירים. בשבילם כדורסל זה לא רק עניין של צבע עור. הם משועממים. כל זה מעורר אמפתיה דווקא. מה שמטריד אותנו באמת זה מבוגרים כמו כבוד הרב הראשי שיצרו בשביל הנערים הללו בית כלא ענק שממנו אסור להם להימלט. ומי מרוויח מבית הכלא הענק הזה? לא הנערים שנגזרו עליהם חיי תפלות ועוני, לא הנערות המודרות מן הלימוד, שנגזרו עליהן עבדות-מרצון-לכאורה והדרה-מרצון-לכאורה, אפילו לא התורה. בבית הכלא התורניים הנוכחות חשובה מן האיכות. ההמונים הגודשים את הישיבות בישראל הצמיחו פחות חשיבה דתית יצירתית מן המעטים שמילאו אותן בגלות. אבל מישהו הרי מרוויח: מרוויחים הרב וחבריו—אנשים שתאוות הכוח והכבוד שלהם כלאו חברה שלמה בכלא של איסורים וחומרות. למענם, נערים חביבים, אתם חייבים להציג לחילונים את הפקת הענק הזאת. ואולי לא. ההצגה הזאת לא חייבת להימשך.

התפרסם בידיעות אחרונות 30.7.13