השודד המלך והטירקל

אפשר להבין את ליאו ליידרמן. אפילו אם וועדת טירקל הייתה מאשרת את מינויו, היה יוצא בשן ועין. גם טענות שלא הוכחו משפטית היו נותרות בחלל האוויר . הוא היה הנגיד שריחות של שחיתות לא מוכחת, אסטרולוגיה לא מוכחשת והטרדה מינית נלחשת דבקים בו. מה הוא צריך את זה? היום עוד מעקמים את האף. שבוע אחרי שימונה נגיד, איש לא יטרח לזכור מה עשה ליידרמן או מה אמרו שעשה. הוא יוכל לשוב לעולם המוגן של מגלגלי ההון ויועציהם שבו הדיסקרטיות היא שם המשחק. בעולם ההוא הערות שוביניסטיות, רומנים מן הצד, ומוזרויות אישיות הם זוטות חסרות חשיבות. הולך לאסטרולוג? לקח במשיכה איזה תיק שעולה כמה מאות דולרים? הלא בכל יום שבו הוא מאשר אשראי חריג או מעלה את אחוז הריבית בעוד חצי אחוז או מעניק פטור ממכס לאיזה מוצר מתגלגלים מיליונים רבים מכיס אחד למשנהו ואין פוצה פה ומצפצף. הדירקטוריון יאשר, המומחים יסבירו, הציבור יבלע. מספרים שפעם אחת הביאו אל אלכסנדר הגדול שודד ים. "איך אתה מעז לשדוד את רכושם של אחרים?" שאל המלך את האסיר. "כשאני גוזל מטבעות זהב עם אנייה אחת," השיב, "קוראים לי שודד; כשאתה גוזל ממלכות שלמות עם צי גדול, קוראים לך מלך". אלכסנדר גיחך והוציא את השודד להורג.

במקום לבחון בשבע עיניים את הדרך שבה מנהלים פרנסי הציבור את הקופה הציבורית, את מערכת הקשרים המסועפת והמושחתת בין בעלי הון, מומחים ופוליטיקאים, במקום לתהות על מוסריותן של החלטות שריח עז של ניגוד אינטרסים נודף מהן, במקום לבדוק כמה שילמנו על טעויות-לכאורה' וכיצד ייתכן שמקבלי ההחלטות מפוקפקות לא נעלמו מן הזירה, אלא לכל היותר החליפו תפקיד, אנחנו בודקים בציציות—באיוולת האישית הקטנה, בחזירות האישית המטופשת, בודקים בקפידה איזה ספק חשד לגזענות, למיזוגניה, לתאוותנות לא-נשלטת. הניסיונות לשנות את השיטה ממילא אינם מניבים תוצאות. הלכלוכים הגדולים מוגנים על ידי סוללות עורכי דין, יח"צנים ופוליטיקאים. הלכלוכים הקטנים עושים את העבודה. לא תפסנו אותך בחמורה? נתפוס אותך בקלה. זבנג ואתה בחוץ.

הבעיה היא שרוב השודדים הגדולים משחקים על פי הכללים המקובלים (מותר להעביר לכיסך סכומי עתק כמשכורת, בונוסים ואופציות; אסור לגנוב בדיוטי). אם קיוויתם לסנן מועמדים בעיתיים באמצעות הפרטי שהוא כידוע פוליטי, אתם עלולים להתאכזב. כל עוד אינכם מתרכזים בעיקר—בשיטה המעוותת המאפשרת למעטים לעשות בקופה הציבורית ככל העולה בדעתם בשם עקרונות כלכליים שממציאים למענם המומחים—תצליחו לכל היותר להמיר שחקן אחד בשחקן זהה לו לחלוטין, לפחות במה שחשוב באמת. על כל פרנקל שהצלחתם לסלק מן המשחק, יצוצו עוד עשרה פרנקלים שמקפידים לשלם על תיקי החליפות שלהם (או מוטב, שולחים מישהו לקנות אותם בשבילם, על חשבון העסק). בכלל לא בטוח שהמועדים בקטנות הם בהכרח הגרועים שבמשגיחים על הקופה הציבורית.

כשיטה לשינוי השיטה החיטוט בעברם של מועמדים הוא טכניקה בעיתית, שמרחיקה מן השירות הציבורי גם אנשים טובים. זה לא אומר שהוא חסר משמעות. הוא מבטא אי אמון כלפי מי שנהנו בעבר מחסינות מלאה. זאת אינה המלחמה שראוי לנהל—על עקרונות וערכים. בשלב זה זאת לוחמת טרור—אישית, אלימה, לא פעם פוגעת בחפים מפשע. אבל הטרור הזה הוא מסר: האזרח הפשוט אינו מאמין עוד בשיטה ובסוכניה. האשראי של אדוני ההון הולך ונגמר.