קילה נאה קילה יאה: הבקע של ביבי כמשל וכשנינה

אבא שלי לא מכיר הרבה בדיחות, אבל במעט שהוא מכיר הוא עושה שימוש נמרץ. הבדיחות הללו, שהפואנטה שלהן אף פעם לא הייתה מי יודע מה מצחיקה, צצות במהלך השיחה מחופשות לסיפורי מוסר. הן אף פעם לא עומדות בפני עצמן ("תשמעו בדיחה"), אלא תמיד נועדו להעביר איזה מסר פוליטי-חברתי-תרבותי ומוצגות לבני שיחו של אבי באמצעות המילים, "זה כמו". כיוון שהאנלוגיה בין נושא השיחה לפואנטה של הבדיחה לא תמיד ברורה, נוטה אבי להוסיף לה פרטים מבהירים. קחו לדוגמא את הבדיחה על שני היהודים הנפגשים ברכבת לוורשה. "לאן אתה נוסע?" שואל האחד את האחר. "ליהופיץ", עונה זה. "אתה אומר ליהופיץ כדי שאחשוב שאתה נוסע לכתריאליבקה," משיב חברו למסע ,"אבל בעצם אתה באמת נוסע ליהופיץ, אז למה לשקר?" אבי, שלעולם אינו בוטח ביכולת ההיקש של מאזיניו, נוטה להוסיף לבדיחה פרטים או לשנות אותה בדרך שתיטיב לשרת את צרכיו.  לעתים קורה שהפואנטה אינה משרת את צרכיו ואז היא נעלמת ללא כל הסבר. נניח שאיזה פוליטיקאי נתפס בשקר (אמרתי לכם שאבי עושה בבדיחותיו שימוש נמרץ), אבא ימהר לומר ש"זה כמו" שני היהודים ברכבת לוורשה. ליתר ביטחון הוא פותח את הבדיחה בהבהרה, שהיהודי הראשון היה שקרן פתולוגי ושהיהודי השני ידע זאת. במקרים כאלה הבדיחה מסתיימת ללא הסבר (וללא פואנטה) בקביעה שהשקרן נוסע בעצם לכתריאליבקה. לפעמים המסר הוא שאנשים חכמים בעיני עצמם מסתבכים בחישוביות-יתר. כדי לחדד את המסר הזה, מתווסף לבדיחה המשפט, "אבל היהודי הראשון דווקא כן נסע ליהופיץ. למה לו לשקר למישהו שהוא בכלל לא מכיר?" למחאות בנוסח, "הרסת את הבדיחה", אבא משיב בחומרה שהפוליטיקה או החברה או הכלכלה הן לא בדיחה. זה נכון כמובן. מצד שני, אנחנו אף פעם לא בטוחים אם הקביעה הזאת היא רצינית או היא עצמה בדיחה. תלוי בהקשר, אני מניח.

למה נזכרתי בטכניקת הבדיחות של אבא שלי? בגלל ניתוח הקילה של ביבי. הקילה של ביבי היא בדיוק כמו בדיחה אחרת מהרפרטואר של אבא. יהודי נכנס למקווה בעיירה. כולם יושבים על דרגשים ומזיעים בעירום מלא. היהודי שלנו מתיישב על הדרגש כשמגבת על חלציו. "מה יש לך להסתיר?" תוהים חבריו. "כולנו יהודים". "לא נעים לי," משיב היהודי הביישן, "אין לי קילה". בעיירה היהודית הקילה (או בעברית "בקע") הייתה עניין נפוץ ושכיח. אני מניח שהמסר החבוי של הבדיחה הוא שלביישן חשוב להיות כמו כולם, גם כאשר "כולם" סובלים מאיזה פגם שהוא אינו סובל ממנו. אילו הייתי אבי, הייתי יכול לעשות מן הפואנטה הזאת מטעמי "זה כמו" מפוארים. אחרי הכול, מה יותר ישראלי מן הצורך להיות כמו כולם ומן הנטייה להפוך את המומים שלנו למקור לגאווה? אבל האמת היא שלא חשבתי על המסרים החברתיים העמוקים של הבדיחה, אלא על הקילה של ראש הממשלה. לא משנה כמה נתרחק מן העיירה ומעולמה—נשרת ביחידה מובחרת, נדבר אנגלית שוטפת, נעשן סיגרים ונאיים על איראן—בסופו של דבר המודחק חוזר ועולה לו כמו הפרצוף היהודי שמגיח עם הזיקנה מבעד לתווים הוואספים שסיגלנו לעצמנו בנעורינו. שטעטל חמוש. יהודים רבים ביניהם. מחפשים גבאי ששמעו הגיע אלינו מארגנטינה (ארגנטינה!).  קצת מגרד, קצת מסריח, אבל התרגלנו. מסביב הגויים ולראש הקהילה יש קילה. אוי.