ברוך שלא עשני קופטי

במצרים שוב שורפים כנסיות. זה קורה שם מעת לעת כאשר יש משבר לאומי או כאשר מישהו מבני המיעוט הקופטי נקלע לסכסוך עם מישהו מבני הרוב המוסלמי. למה? כי להיות ערבי "אמתי" פירושו להיות מוסלמי. בעיני רבים במצרים (ובמדינות מוסלמיות אחרות) האסלאם הוא הדבק הלאומי-תרבותי של החברה המצרית, ממש כשם שהיהדות היא הדבק התרבותי-לאומי של החברה בישראל. מי שאינו שייך לדת השלטת אינו נטול זכויות אזרח, אבל במובן העמוק הוא נתפס כנטע זר. התפיסה הזאת היא פרדוקסלית, שהרי בשתי הארצות הנטע הזר הוא דווקא הרוב. כמו בישראל, במצרים המיעוט הדתי היה שם לפני הרוב. הנצרות הייתה הדת השלטת במצרים לפני האסלאם. הקופטים הם בני האוכלוסייה הקדומה של הארץ שהייתה שם, כאשר הגיעו הכובשים המוסלמים במאה השביעית. שלא כברבות מארצות העולם השלישי, הנצרות הקופטית לא הגיעה עם הקולוניאליסטים. היא עתיקת ימים ועמוקת שורשים כמו הזרמים הנוצריים הלא-מערביים בעיראק, בלבנון ובסוריה. בכל הארצות הללו מצבם של הנוצרים לא טוב. בארצות מוסלמיות אחרות הוא רע מאד (על פי ההערכות קרוב למיליון נוצרים נרצחו בסודן).  לא תמיד זה היה כך. היסטורית, האסלאם הוא דת סובלנית מן הנצרות. עד למאה העשרים, היה מצבו של הנוצרי החי בארצות האסלאם כמעט תמיד טוב משמעותית ממצבו של מוסלמי שביקש לחיות בארצות הנוצרים. כל זה השתנה בעידן המודרני. המערב אימץ תפיסה של סובלנות דתית וטשטש את זהותו הנוצרית. העולם המוסלמי לעומתו הידק את הקשר בין לאומיות למוסלמיות. הקופטים, למרות שורשיהם העתיקים במצרים, נתפסים כאמור כפחות מצרים מאזרחיה המוסלמים של המדינה והיחס אליהם הוא בהתאם. כאשר מוסלמים חשים מאוימים, הם תוקפים את הקהילות הנוצריות המקומיות. לא מדובר רק במשברים מקומיים: כאשר עיתון דני מפרסם קריקטורות של הנביא מוחמד, מעלים באש כנסיות בכל רחבי העולם המוסלמי. כאשר האחים המוסלמים מבקשים לבטא את זהותם הדתית במצרים, הם עושים זאת באמצעות התקפה על אחיהם הנוצרים. השלטון אינו מעודד את ההתקפות הללו. כיוון שהוא מקבל, לפחות להלכה, את תפיסת האזרחות המערבית, שרואה בכל תושבי המדינה אזרחים שווי זכויות, הוא מגנה התקפות על אזרחים שומרי חוק, תהיה אשר תהיה דתם. בפועל השלטונות נוטים להעלים עין. מחוללי האלימות כמעט לעולם אינם נענשים או סופגים עונשים קלים מאד. על אף שהקופטים מהווים כעשרה אחוז מאוכלוסיית המדינה, ייצוגם במוסדות השלטון כמו גם במוסדות הידע זעום. תמיד תמצא במצרים שר קופטי או מושל קופטי. ראשי הכנסייה מוזמנים לאירועים רשמיים (ומצהירים על נאמנותם לשלטון), אבל בדרך כלל ישנה הבנה שבשתיקה שעל בני המיעוט לדעת את מקומם. המצב הזה מביא נוצרים רבים בארצות האסלאם להגר מן המדינה. שיעורם באוכלוסייה יורד בהדרגה. לרוב בארצותיהם של המהגרים זה לא מפריע. אולי להפך. ומה שמפתיע קצת יותר הוא העובדה שהמצב הזה מקובל גם על המערב "הנוצרי". ההצקות הבלתי פוסקות והאפליה שמהן סובלים המיעוטים הנוצריים נתפסות במערב כבעיה פנימית. "ההבנה" לאחר כוללת את זכותו לאלימות כלפי ה"אחרים" שלו. זה עניין תרבותי, שלא כדאי להתערב בו. רוצחים נוצרים באלג'יריה או בסודן? שורפים כנסיות במצרים? לא נעים, אבל גם לא ממש נורא. מה אפשר ללמוד מזה? שבמדינות שבהן ההגדרה הלאומית קשורה קשר הדוק מידי להגדרה דתית, זה לא תענוג גדול להשתייך לדת המיעוט. זה נכון לא רק במצרים.

התפרסם בידיעות אחרונות ב20.8.13