החירות כעניין של טעם

המארח שלי באוניברסיטת פודאן שבשנחאי הוא מומחה להיסטוריה של המערב. הוא מגלה עניין רב בתחומי המחקר שלי ועניין צנוע הרבה יותר בישראל. "יש לכם שם בעיות עם הערבים לא?" הוא שואל, ומבלי לחכות לתשובה חוזר לדבר על הכנסייה בימי הביניים. הכול חדש ומבריק באוניברסיטת פודאן. בנין הפקולטה למדעי הרוח, גורד שחקים ספק מגלומני ספק הומוריסטי, שהכניסה אליו מעוצבת כמקדש יווני נתרם על ידי איש עסקים מהונג קונג. הלה ביקש להודות לבוסים בבייג'ינג על הפתיחות כלפי "צרכיו העסקיים". "הוא תרם גורד שחקים לפקולטה למדעי הרוח"? אני שואל באי אמון. "לא בדיוק. הרשויות החליטו שהפקולטות המעשיות יותר יצליחו לגייס משאבים בכוחות עצמן; מי שזקוק לתמיכה נמרצת של האוניברסיטה הם מדעי האדם." אני מהנהן.  בקנאה.

גורד השחקים הרוחני של פודאן אינו יוצא דופן. שנחאי התכסתה בשנים האחרונות בגורדי שחקים—מגדלי עסקים, מגדלי דירות, קניוני ענק. מסביב מפעלים. בכל אשר תפנה עגורנים; בכל אשר תפנה המוני אדם. הם זורמים בהרמוניה יחסית בעיר, שלמרות הגידול העצום שחל בה בשנים האחרונות נותרה מתפקדת, יעילה ואפילו נקייה להפתיע. אולי לא מפתיע שלמארח שלי אין עניין גדול בישראל. עניין של פרופורציות. אני לעומתו מתפוצץ משאלות. שוב ושוב אני נתקל בקביעה, מפי עמיתים ומפי סטודנטים, ששנחאי היא העתיד. מהו העתיד הזה, אני תוהה: היבלעות בחברת הצריכה המערבית? בליעתה? המארח שלי לא נראה מבוהל. אלה שאלות מערביות המאפיינות דרך חשיבה מערבית. הוא מתייחס לתאוות המותגים כאל צעצוע חדש שעוד אחד מגלי הזרים שהגיעו לסין מעת לעת הביא אתו. "זה יעבור," הוא אומר. "אבל הרי לא מדובר רק בדרך ניהול הכלכלה," אני מגייס לעזרתי את קרל מרקס: "ההוויה קובעת את ההכרה. מי שחי בהוויה קפיטליסטית ימצא את עצמו, במוקדם או במאוחר חושב כמו קפיטליסט ומפתח אינטרסים של קפיטליסט. כשאני מסתכל על שנחאי, על תזזית ההשקעות, היזמות, הקניה והמכירה שלה, אני תוהה מה נשאר מן הקומוניזם הסיני." המארח שלי לא מתרשם מההגיגים ההיסטוריים שלי. "המפלגה", הוא קובע, "איבדה את המחויבות האידיאולוגית שלה. ראשיה אפילו אינם מתאמצים במיוחד לספר סיפור שיסביר את השינויים במונחי התיאוריה המרקסיסטית לניניסטית. השאלה נשאלת אם למפלגה ללא אידיאולוגיה יש בכלל זכות קיום. מה, בהיעדר אידיאולוגיה של מלחמת מעמדות, מצדיק את העובדה שכל מקבלי ההחלטות במדינה ממונים על ידי המפלגה ללא שמץ של שקיפות? במפלגה הקומוניסטית הסינית יש אמנם חברים רבים מאד יחסית—כשמונים מיליון—אבל כשהאוכלוסייה בסין עומדת על 1.3 מיליארד, פירוש הדבר הוא שרוב הסינים אינם נוטלים חלק בקביעת גורלם." "וזה לא מטריד אותם?" אני תוהה. המארח שלי מושך בכתפיו. "אתה מומחה לדתות מערביות. אצלכם במערב מייחסים חשיבות עצומה לאמונותיהם של בני אדם. באירופה הרגו אנשים שלא דיברו נכון על השילוש. בסין מותר לך להאמין בכל אל שתרצה ובלבד שתציית לקיסר. האמונה היחידה המחייבת את כל הסינים היא הציות לסמכות. כרגע הסינים מצייתים לסמכות הפוליטביורו. כל עוד הכלכלה משגשגת, זה נראה טבעי. אולי אם יהיה משבר, נזדקק מחדש לאויבים ולאידיאולוגיה." אני מופתע מן הכנות שבדבריו, מן הניתוח הציני משהו של השלטונות. "אתה לא חושש לדבר בגלוי על המפלגה ועל ראשיה?" הוא מחייך. "אני אימצתי לעצמי במידה מסוימת את דת החופש המערבית, אבל אני עדיין חלק מן הכנסייה הסינית. אני מציית לשלטון. לעת עתה אני בסדר".

 התפרסם בידיעות אחרונות ב1.10.13