כבוד ומחלוקת

הדיון הציבורי שהתעורר בארץ בעקבות הלווית ההמונים של הרב עובדיה יוסף אינו כרוך רק בשאלת היחסים בין "אשכנזים" ל"מזרחים", אלא במובן עמוק יותר ביחס הראוי כלפי "האחר". האליטות הפוליטיות והתרבותיות, שהיו חדורות בעבר בביטחון גמור כי דרכן היא דרך הישר אל החברה "המתקדמת" וכי כל יתר הדרכים מובילות לאנטי-קידמה, כלומר לפיגור חברתי ותרבותי, איבדו את ביטחונן העצמי. החשיבה הרב תרבותית הגיעה, באיחור טיפוסי, לארץ. "הנאורות"—אותה תערובת של רציונליזם, ליברליזם וביקורתיות—הפנתה את כלי הנשק שלה כלפי עצמה. פרויקט "הנאורות" בן מאתיים השנים, שהיה כרוך בניסיון להמיר, בכפייה אם יש צורך, את כל צורות הקיום וכל תפיסות העולם לתפיסת העולם של "הנאורות" המערבית, נתקף בספקות עצמיים. מי קבע שדרכו של המערב,  טובה מדרכים אחרות? מנין לנו שחילוניות טובה מאמונה? מנין לנו שמדינת הלאום טובה מן השבט? מנין לנו שהחדשנות בשם הרציונליזם טובה מן המסורת? כיוון שהאמונה בקיומו של מדד אובייקטיבי נעלמה במערב (מסיבות שראוי להקדיש להן מאמר נפרד) נעלמה גם ההצדקה להחלת תפיסת העולם המערבית על ההולכים בדרכים אחרות. ללא ההצדקה הזאת, נעשו כל כורי-ההיתוך המערביים—החילון, ההשכלה, השוויון–  ממאמץ להביא את הכול לנקודת זינוק שוויונית לביטויים של שרירות לב אידיאולוגית, שיש למצוא להם הצדקות כלכליות ופוליטיות. כור ההיתוך הוצג כמנגנון ברוטאלי שנועד להנציח את עליונותה הכלכלית, החברתית והתרבותית של אליטה מסוימת (הוואספים, האשכנזים, אנשי המערב הנוצרי) על שאר האוכלוסייה.

המהלך הזה, שבתחילה הובילו אותו האנתרופולוגים (שהציגו תפיסות עולם לא-מערביות כ"הגיוניות" לא פחות מתפיסת העולם המערבית) ולאחר מכן הצטרפו אליו אנשי הספרות והפילוסופים שבקשו לקעקע את מורשת אבותיהם "הבורגנים", הוא מהלך תרבותי חשוב וראוי. בטחון-עצמי זחוח ונטול-ספקות הוא מתכון לצדקנות. ללא פתיחות אינטלקטואלית וכבוד לזולת הגבולות בין שכנוע לאונס מטשטשים. לא מעט מעשי עוול נעשו בשם התרבות ולא מעט מעשי נבלה נעשו בשם הנאורות. אבל דומה שהעמדה האמפתית-אוטומטית שמפגינים חלק מן הפלורליסטים החדשים כלפי "האחר" מעידה כי לא הפנימו עד תום את מידת הצניעות התרבותית שהם מייחסים לעצמם. כי המסקנה הנובעת מתפיסת העולם הפלורליסטית היא שאין בו "שופטים" מלאי אמפתיה הקובעים מה טוב ומה רע ומוכנים לקבל ממרום מעמדם המוסרי את "האחר" גם כאשר תפיסת עולמו היא לצנינים בעיניהם. אדרבה, המסקנה היא כי כולנו שחקנים מעורבים על המגרש התרבותי. "האחר" אינו הילד השובב שאנחנו אמורים לסלוח לו על משוגותיו, אלא פרטנר ראוי שאתו יש להתווכח ואתו יש לעתים להיאבק. תפיסת העולם שייצג הרב עובדיה יוסף ראויה בעיניי לכבוד. כבוד אין פירושו קבלה. לעתים ההפך הוא הנכון. תפיסת העולם החרדית שיוסף ביטא בהצלחה רבה, תפיסה ששוביניזם, מיזוגניה, גזענות והתנשאות (החרדים אינם חשים ולו שמץ של כבוד כלפי חילונים, כלפי נשים וכלפי לא-יהודים) מנוגדת ניגוד גמור לתפיסת עולמי. תפיסת העולם החילונית, השוויונית והליברלית שלי אינה משהו שאני רואה בו דכאנות לבנה אשכנזית, גברית, אלא ההפך. על אף שנעשה בה לעתים שימוש לרעה, אני רואה בה את הדרך הראויה ביותר לכונן חברה. דווקא משום שאינני בז ליוסף ואני רואה בו בר פלוגתא אמיתי, אינני רואה שום סיבה לטייח את ההבדלים ביננו או לתת לו הנחות על מילים ומעשים שהם בעיניי פסולים ומסוכנים. אני מכבד את יוסף כיריב תרבותי. אני מסרב לראות בו קדוש, גם לא אחרי מות.

התפרסם בידיעות אחרונות 16.10.13

3 replies »

  1. יפה מאד,
    גם אם כאדם דתי-מסורתי אני מאמין שישנן השקפות עולם דתיות
    שאינן רחוקות ממה שאתה מכנה כאן 'חילוניות'.

    אהבתי

  2. נפלא, אפילו יותר מהרגיל.
    הניסוח התמציתי כאן רלוונטי גם לגבי פולמוסים אחרים בהקשר הפלסטיני, פרשיית ההטרדות המיניות וסולידריות שייח ג'ארח, וכמובן לגבי בעיית הפליטים ויחס תושבי דרום תל אביב אליהם.

    הקיצור, אין מנוס מלבקש ממך להרחיב ולפרסם בקומפרס.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s