קשובים רוב קשב

בסוכנות האמריקנית לביטחון לאומי (NSA) יושבים אנשים סקרנים מאד. "מעניין מה הצרפתים חושבים על זה?" הם שואלים זה את זה. "למה שלא נבדוק?" הם משיבים. על פי המסמכים שהדליף אדוארד סנודן, צותתו האמריקנים הסקרנים בחודש אחד לכ70 מיליון אזרחים צרפתים. נו טוב, אתם אומרים לעצמכם, הם בטח צותתו לפצצות מתקתקות, לקנאים מוסלמים שמתכננים את ההתקפה הבאה על המגדלים הבאים. הביטחון, אחרי הכול, הוא האלוהים והמועצה לביטחון לאומי היא נביאתו. אז זהו שלא. כלומר צותתו גם להם, אבל גם לפוליטיקאים, לאנשי עסקים ולסתם אזרחים צרפתים מן השורה שעלו על הכוונת הרחבה מאד של אנשי המועצה. ביום עמוס אחד צותתו ל7 מיליון צרפתים. קצת קשה להניח שיש בצרפת 7 מיליון חשודים בפעילות טרור. קשה להניח שמיליוני הציתותים לאנשי האיחוד האירופי, למטה האו"ם, לנשיאי מקסיקו וברזיל, לפקידי האיחוד האירופי ולאנשי עסקים גרמנים (וזה רק מה שאנחנו יודעים) נועדו כולם להגנה על הביטחון הלאומי. כלומר תלוי איך מגדירים ביטחון. בצורה כזאת או אחרת הכול ביטחון. מערכות אנושיות הן כלים שלובים: החלטות עסקיות יכולות, שלא במודע וללא כל כוונת זדון, להקל על טרוריסטים. החלטות מדיניות בצרפת ובברזיל בהחלט יכולות להשפיע על ביטחונה של ארה"ב, או לפחות על ההגמוניה שלה. מכל מקום, תמיד עדיף לדעת דברים. אם לא יועיל וודאי לא יזיק. אני בטוח שאנשי המועצה לביטחון לאומי יוכלו, אם יידרשו, להצביע על מקרים שבהם ציתות מפוקפק-לכאורה חשף איזו רשת או אפילו סיכל איזה מהלך מסוכן. הבעיה עם ההנחה—או אם תרצו, העובדה–הזאת היא שהיא אינה עולה בקנה אחד עם עיקרון יסוד של תפיסת העולם שארה"ב היא לכאורה המייצגת המובהקת ביותר שלו—שהשלטונות חייבים לקחת סיכונים כדי להגן על זכותם המקודשת של אזרחים שומרי-חוק לפרטיות. לא מדובר כאן באיזו התייפייפות מפונקת של ליברלים. הזכות לאי-שקיפות היא לא פעם המגן היחיד שיש לחלש מפני החזק, הערובה היחידה לחופש. ידע הוא כוח. אם אתה יודע עליי הכול, אתה הופך אותי לחסר הגנה מפני הכוח שלך. לא רק שאתה מחזיק במידע שיכול להביך אותי, על אף שאין בו עבירה על החוק, אתה גם מייתר את הצורך לנהל אתי משא ומתן. אתה משחק אתי פוקר פוליטי שבו הקלפים שלך מוסתרים ושלי גלויים. הסיכוי שלי לנצח במשחק כזה הוא אפסי. מה שמדאיג בחזירות המידע האמריקנית, בהיעדר הריסון-העצמי שמסמכי סנודן חושפים, הוא לא רק העובדה שהשחקן האמריקני, הנוזף ב"משטרים טוטליטריים" על הפרת זכויותיהם של נתיניהם ונתיני ארצות אחרות, מצפצף על העקרונות שבשמם הוא תובע לעצמו עמדת מנהיגות העולם "החופשי". מדאיגה לא פחות היא העובדה שהמהלך הזה מתקבל במידה רבה של שוויון נפש. אחרי הכול, אנחנו אומרים לעצמנו, ממילא אין עוד סודות. הכול ממילא שקוף. אלא שלא הכול שקוף. אדרבה, מעולם לא היה השלטון אטום כל כך. זה רק אנחנו, נטולי הכוח, שנעשינו שקופים לבעלי המאה והדעה. ואולי תתברר לחלקנו החשיבות הפוליטית העצומה שיש להתקפה על מושג הפרטיות בתרבות הפופולארית. בתכניות הריאליטי למיניהן וברשתות החברתיות המונחות-מלמעלה מלמדים אותנו שאין כל משמעות לדלת אמותיו של הפרט, ש"האח הגדול" ממילא יודע הכול, שאנחנו חייבים להתרגל, שאין טעם להיאבק, שזה אנכרוניסטי וטכנופובי. כשנשתכנע סופית נבין שלא רק הפרטיות נעשתה פאסה, גם החירות. החדירה לפרטיות היא חדירה בכפייה. היא אונס. לאנסים יש אינטרס לומר לנו שהתנגדות לא תעזור. זה לא נכון. אפשר וצריך.

פורסם (בשנויים קלים) בידיעות אחרונות 23.10.13

3 replies »

  1. זכות הציבור הינה גם שלא לדעת וגם את זה יש לכבד אלא שאוטוסטרדת המידע בכל התחומים לא מבחינה בין הפרטי לציבורי ולא משנה אם בעניני בטחון,כלכלה,קולינריה או סתם רכילות(מה לעשות זה הכי מעניין..) והפרט נרמס ונרמס ולמרבית הפלא משתף פעולה.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s