אחרי צונמי האבל התקשורתי שבעיקבות מותו של אריק איינשטיין, כמה מילים על הדרך שבה אנחנו זוכרים ושוכחים–או על המוות כתכנית ריאליטי. מה גורם לנו להסתדר בטורים ולרקוד לצלילי חליליהם של אדוני התקשורת? מה בעצם אנחנו זוכרים ולכמה זמן? כתבתי על זה בקומפרס.
מבט על ההיסטוריה של העתיד
הבלוג של אביעד קליינברג 
אוהבת את שיריו של אריק איינשטיין ,איך אפשר שלא ,משתתפת בסגת האבל,אך חושבת לעצמי על הסליחה העצומה על כל החגיגות ,הסמים והסקס. אמות המידה שלנו אינן שופטות באותה דרך את אייל גולן. משערת שהמקרה אינו זהה,רק שאנחנו סולחים כל כך בקלות לאריק ושופטים לחומרה את אייל גולן.
ברור שנורמת השיפוט השתנו בין התקופות ,ואך אל לנו לשכוח זאת.
קשור לאפלייה עדתית ?מתחילה להאמין שכן.
אהבתיאהבתי