לרגע חששנו. מדברי שר האוצר יאיר לפיד עלה כי יש סכנה של ממש להסכם עם הפלסטינים. הקואליציה בסכנה! אבל אתמול כבר השמיע ראש הממשלה צפירת הרגעה. לא הסכם ולא נעליים. ישראל והפלסטינים רחוקים מהסכם, קבע נתניהו. אפשר להירגע. "ממעטים לשמוע על הדרישות שלנו," הבהיר ראש הממשלה, "אבל רק אם אלה יושגו נוכל להתקדם להסכם". מר נתניהו לא הקל ראש באיום: "המדינה נמצאת תחת מתקפה וצריך להגן עליה." כי ידוע שישראל של נתניהו ("המדינה") נמצאת כבר שנים נמצאת תחת מתקפת הסכם. צריך לעשות משהו, וראש הממשלה, כדרכו, עושה, אף אחד לא יוכל להכחיש זאת. מי שרוצה להקשיב ל"דרישות שלנו", יכול בהחלט לשמוע את החשובה ביניהן—שלא יהיה הסכם. אם תתקבל הדרישה הזאת, בהחלט יהיה הסכם: נסכים להמשיך את הסטטוס קוו. אם תהיה היענות לדרישות הביטחון הלגיטימיות של ישראל יהיה פה שלום, pax israeliana. כי מה כבר ביקשנו? שהבנייה בהתנחלות תימשך בכל המרץ (גידול טבעי), שההפקעות, הנישול, המעצרים המנהליים, שלילת זכויות האזרח, המחסומים, הפארסה של "עשיית דין" בבתי הדין הצבאיים, צווי אלוף הפיקוד, החקיקה שנועדה להנציח את השלטון ארוך השנים על אומה אחרת, יישארו בדיוק כמו שהם? בקשנו שהסיוע הביטחוני האמריקני יימשך ללא שאלות, שהמאחזים הלא חוקיים יוכרזו כחוקיים, שהפלסטינים יקבלו את תפיסת העולם הציונית בפרשנותה הליכודניקית. זה הכול. אלה הדרישות הלגיטימיות שלנו. רק אנטישמי לא ייענה לדרישות האלה. אם יצליחו הפלסטינים ועושי דברם (נאמר ג'ון קרי) להתגבר על האנטישמיות המולדת שלהם, ולקבל את הדרישות החרישיות הללו, יהיה הסכם. לא עם הפלסטינים אולי, אבל עם ישראל ביתנו ועם יש עתיד למשל. בתמורה אנחנו בהחלט מוכנים להצטלם עם איזה ערבי על איזו מדשאה. ראש הממשלה אפילו ילחץ את ידו (אבל לא רעייתו; עד כאן). אחרי זה נחזיר את הערבי לכפר שלו. לא לפני שעבר בידוק ביטחוני יסודי כמובן. ביטחון זה ביטחון. בזה אי אפשר לעשות הנחות. אבל אם הצילום מדאיג אתכם, הסירו דאגה מליבכם. עוד חזון למועד. אנחנו רחוקים מהסכם עם הפלסטינים, תודה לאל.
למדינת ישראל לא בוער להגיע להסכם עם הפלסטינים. הסכם, שאינו פשוט קבלה ללא תנאי של הדרישות שלנו הוא עניין מסובך מבחינת מדיניות הפנים של ישראל, ולישראל כידוע יש רק מדיניות פנים. כל קבלה של דרישה, סבירה ככל שתהייה, של הצד האחר, היא במונחים ישראליים "ויתור". ויתור "כואב". אנחנו לא אוהבים כאבים. הגידול הממאיר הזה שצמח בבשרנו אינו כואב לעת עתה, ואילו הניתוח שנועד להציל את נפשנו כואב. אנחנו מעדיפים אפוא להימנע ממנו. יש לזה הרבה יתרונות. מאז הפסקנו להתווכח על "הכיבוש" יש אווירה יותר טובה בארץ. אפשר להתווכח על טבעונות ועל שירה מזרחית ועל פירמידות. אלה ויכוחים חשובים שבעבר הכיבוש בלע אותם. הלאה הכיבוש אפוא. נמאס. ובינתיים, בכל יום שעובר נבנה עוד נדבך במדינה הדו-לאומית שלנו, חזונו של מועמר קדאפי על ישראטין קורם עור וגידים. בישראטין יחיו אלה לצד אלה אזרחים (יהודים) ולא אזרחים (פלסטינים). אנחנו, האזרחים, נמשיך לחשוב על ישארטין כדמוקרטיה, אבל זאת תהייה דמוקרטיה ייחודית, דמוקרטיה שבה לאחוז גדול מן האוכלוסייה אין זכויות. לנו זה ייראה בסדר גמור. התרגלנו. מה יחשוב על זה שאר העולם? מה הוא חושב כבר עכשיו? לך תבין את הפסיכולוגיה האנטישמית. בינתיים אפשר להירגע. אנחנו רחוקים מהסכם.
התפרסם בידיעות אחרונות 11.12.13
הבלוג של אביעד קליינברג 