ביום ב' החליט בית המשפט העליון להותיר את "ילד המריבה", שהיום מלאו לו שלוש, בידי המשפחה המאמצת ולא להעבירו לחזקה דודתו (אביו אינו ידוע ואמו אינה כשירה לטפל בו). ההחלטה הזאת, בהרכב של שבעה שופטים, הפכה החלטה קודמת, בהרכב של שלושה, להעביר את הילד לדודה. הטיעון העיקרי שהשמיעו שופטי הרוב היה כי טובת הילד מחייבת השארתו בידי הוריו המאמצים. מוטב לחסוך ממנו את הקריעה מן ההורים היחידים שהוא מכיר, הורים המטפלים בו באהבה ובמסירות. ההחלטה הזאת היא לא בלתי הגיונית. הדעת נותנת שלילד אכן תיגרם טראומה, אם יועבר לפתע לחזקתם של אנשים זרים מבחינתו. אבל ההחלטה של הרכב השופטים המורחב התעלמה, בשם טובת הילד, מן העוול שבדחיית בקשת הדודה לקבל את הילד לחזקתה מאז נולד, ושוב ושוב לאחר מכן. אין ספק שהדודה רצתה לגדל את הילד ואין ספק שהייתה כשירה לחלוטין לעשות זאת. השופטים הצרו על ההחלטה ההיא של רשויות הרווחה, אבל עכשיו, קבעו, מאוחר מידי. "ממד הזמן" הוא קריטי. הזמן עשה את שלו ואת הנעשה אין להשיב.
אלא שהזמן מעניק יתרון בלתי צודק למי שמחזיק בפועל בילד המריבה. כל גרירת רגליים, כל השהייה, מוצדקת או לא מוצדקת, בקבלת ההחלטה, הופכת את השאלה העקרונית—למי היה הילד אמור להימסר—ללא רלוונטית. עם כל יום שעובר מתחזקת חזקתם של האפוטרופסים בפועל וחזקתם של האפוטרופסים בדין נחלשת. אבל אם הזמן הוא שקובע, כי אז גם ילד שנחטף מעריסתו וגדל שנים עם חוטפיו, היה אמור להישאר בחזקת החוטפים. גם ילד כזה, אחרי הכול, היה סובל מטראומה לו הועבר להוריו האמתיים, שאתם לא היה לו עד אז שום קשר. צריך להיזהר מאד שלא להעניק בשם טובת הילד (שממד הזמן הוא שיוצר אותה) הצדקה לעוול.
אולי שווה להזכיר תקדים היסטורי: בתקופת השואה הועברו ילדים יהודיים לידיים נוצריות, בין משום שההורים נרצחו או גורשו ובין משום שההורים עצמם העבירו את הילדים לידי נוצרים בתקווה להציל את חייהם. הילדים הללו גדלו בחיקם של הורים מאמצים, שאהבו אותם וטיפלו בהם היטב, לא פעם תוך חירוף נפשם וחירוף נפשה של המשפחה המאמצת כולה. בן דודו של אבי, למשל, נמסר כתינוק על ידי הוריו הנסים על נפשם למשפחה של נוצרים חסידי אומות העולם. הוא בילה את שנותיו הראשונות כילד נוצרי מאושר ואהוב. אלא שאז תמה המלחמה. ההורים חזרו מהיכן שחזרו ובקשו לקבל לידיהם את בנם. מה עושים עכשיו? במהלך שנות המלחמה לא היה לילד כל קשר עם משפחתו הביולוגית. הוא אפילו לא ידע על קיומה. ההורים המאמצים לא האשימו את ההורים הביולוגיים בהזנחה. ברור שלולא מנעו זאת מהם הנסיבות והרשויות, היו מגדלים את הילד בעצמם, אבל אי אפשר היה להתעלם מממד הזמן. האם הגיוני להעביר את הילד הנוצרי המאושר והחף מתסביכים לידי הפליטים היהודים הללו שיעקרו אותו מסביבתו הטבעית וממשפחתו האהובה? אחרי הכול לא היה מדובר בחודשים בודדים, אלא בשנים? הוריו המאמצים של בן הדוד הססו, ואף על פי כן מסרו את הילד להוריו הביולוגים. ישנם עקרונות של צדק שהזמן לא מוחק. לומר לכם שזה לא היה קשה לילד? היה קשה. הוא התגבר. עוול (גם אם לא נעשה על ידי ההורי המאמצים) אינו מצמיח זכות. הילד הזה שייך למשפחתו הביולוגית.
התפרסם בידיעות אחרונות ב25.12.13
הבלוג של אביעד קליינברג 
למשפחתו? להוריו הביולוגיים ברור שהוא שייך אבל מה עניינה של הדודה לכאן? ואם דודה, למה לא בת דודה של הסבתא ? מה יש? בואו נמתח את מושג ה"משפחה" עד לאן שאפשר.
לא, לאבא ולאימא יש זכות על בנם שהוא צאצא ישיר שלהם. אני לא מוצא שום הבדל בין דודה לבין הורים מאמצים רק כי היא במקרה קרובת משפחה
אהבתיאהבתי
אם לוקחים ברצינות את עקרון טובת הילד אז ההורים הם לא בהכרח האפוטרופסים הטובים ביותר. הורים עניים, לא משכילים או צעירים מאד יתנו לילד חיים טובים פחות מהורים עשירים משכילים ובוגרים. אתה בטוח שאתה רוצה ללכת לשם? החברה האנושית בנויה לא רק על יעילות אלא גם על דם. הילד "שייך" להקשר מסויים: תרבות, דת, גזע, ערכים, אורחות חיים. נראה לי שאם המשפחה–ודאי המשפחה הישירה (הורים, אחים ואחיות, בנים) מעוניינת ומסוגלת לגדל את הילד, יש לאפשר לה לעשות זאת. אגב, כך גם מקובל. במקרה הזה היה כשל של הרשויות. הטענה שהזמן שחלף אינו מאפשר תיקון היא שגויה לדעתי.
אהבתיאהבתי
איפה התייחסתי לטובת הילד? טענתי ש"קרבת דם" הגיונית כאשר מדובר בהורים הביולוגיים של הילד. מעבר לקירבה המיידית אני לא רואה הרבה הבדל בין הורים מאמצים לדודה בהנלה שבשני המקרים הילד יכדל באותה ארץ, ידבר באותה שפה ויהיה בעל אותה זהות לאומית פחות או יותר.
אהבתיאהבתי
ובכל זאת אמור להיות איזה קריטריון. הלא אי אפשר לטעון שכל הקודם זוכה. אם לא טובת הילד, מה הקריטריון? ומדוע קרבת הדם הגיונית רק כאשר מדובר בהורים? ואם בתרבות מדובר, הרי ברור שהילד לא יגדל כבן העדה האתיופית. זה לא הבדל משמעותי?
אהבתיאהבתי
תענוג לקרוא … ותמיד יוצאת עם איזה משפט חשוב כמו ״עוול אינו מצמיח זכות״ או אל ״אל תהדר דל בריבו״ .. משפטים שמהדהדים כגלים מסביב ונכרכים בכל.
טובת הילד איננה מצביעה על ניקיון העוול
עוול איננו מצמיח זכות
אפשר להמשיך הלאה לפתרון סכסוכים אחרים
אהבתיאהבתי
העוול הפעם היה נעשה בידי מערכת המשפט אילו הייתה מעבירה את הילד מחזקת הוריו המאמצים לחזקת קרובת משפחה שאינו מכיר.
טובת הילד היא מעל לכל דבר אחר!!!
לילד זכות בסיסית לגדול בחיקה של משפחה אוהבת ותומכת , זכות לא להיות מועבר כחפץ מיד ליד וזכות להינות מחיים יציבים ומאושרים.
העובדה כי הדודה קשורה אליו בקרבת דם אינה הופכת אותה , אוטומטית, לבעלת זכות עדיפה לגדל אותו אם לא עשתה זאת עד עכשיו. גם אם מדובר במחדל מחפיר של רשויות הרווחה עדיין טובת הילד היא מעל לצדק עלום כלשהוא המחייב "העברת בעלות".
טוב שהוא ימשיך להנות מסביבה תומכת ומוכרת הדואגת לטפחו ודואגת לכל צרכיו.
אהבתיאהבתי
לא מסכים. ההורים המאמצים לא השיגו את הילד בעוולה (בניגוד לדוגמה שלך לגבי ילד חטוף). אם וככל שרשויות הרווחה פעלו שלא כדין – עליהם לתת את הדין, שישלמו מליונים ושראשים יעופו. אבל להפיל את כל זה על הראש של ילד בן 3, לקרוע אותו מהאנשים הכי קרובים אליו בעולם, היחידים שהוא מכיר כאמא ואבא?
אני מניח שהיו לך ילדים בגיל הזה ואתה יכול שנייה לעצום את עיניך ולדמיין מה היה קורה להם אילו היו נקרעים ממך בגיל 3… והכל – עבור מה? כדי שיזכה לגדול בסביבה אתיופית? (אגב – ואם ההורים המאמצים היו אתיופיים – האם דעתם היתה שונה?) האם נוודא שתינוקות ממוצא אשכנזי יימסרו רק להורים מאמצים אשכנזים?
האמנם אינך מבין מדוע "קרבת דם" תופסת רק לגבי הורים ולא קרובים אחרים? הרי אם הורה של ילד בוחר לנתק קשר מבני משפחתו (כולל הורים ואחים), אין לקרובים אלו שום זכות לקשר עם הילד. כן, זה חל גם לגבי סבא וסבתא. אז איזה זכויות בדיוק יש לדודה לגדל את האחיין שלה?
השורה התחתונה – מי שמגדל את הילד הוא ההורה. "קשר דם"? מה אנחנו – שבט פרימיטיבי?
אהבתיאהבתי
שבט פרימיטיבי? והורים זה לא "פרימיטיבי"? מה רק בגלל שהם העבירו לילד את המטען הגנטי שלהם צריך לתת להם לגדל אותו? הנה למשל ילד חביב ונאה שנולד להורים עניים או המשתייכים לקבוצת שוליים– הוא בטח ירוויח יותר מהורים משכילים ועשירים המשתייכים לקבוצת הרוב. ההעדפה הפריטיבית לקשרי דם היא אבן פינה בכל חברה אנושית.
מערכת המשפט בהחלט מעדיפה להשאיר את הילד במשפחה–פרימיטיביות משפטית. מה שקרה במקרה הזה הוא החלטה תמוהה של רשויות הרווחה. אשר לטיעון "לקרוע מהאנשים היחידים" וכו', כבר התייחסתי במאמר.
אהבתיאהבתי
אולי קיימים שיקולים נוספים שלא נהירים לציבור. זכור לי מקרה(בתכנית עובדה) של ילד קטן אשר אומץ על ידי אישה ישראלית חד-הורית כשלפתע הופיעה סבתו (!) מאפריקה ודרשה להעבירו לחזקתה. היא זכתה למרות הקושי הנורא של הילד ושל אמו המאמצת. במקרה זה קבע בית המשפט שקשר הדם קובע. אגב,האם הישראלית נסעה לבקר את בנה (לשעבר) והתקבלה במאור פנים על ידי הסבתא ועל ידי כל בני המשפחה.
אהבתיאהבתי
משום מה כשילד הוא שחור, אז נזכרים כולם שהוא צריך להיות עם משפחתו כי לגדול אצל הורים לבנים זה פגיעה בתרבותו. זו לא גזענות?
אהבתיאהבתי
איפה במאמר מצאת התייחסות לצבע עורו של הילד?
אהבתיאהבתי
אביעד,
במאמרך אין התיחסות לילד שחור. אני מניחה שאילן התיחס לתכנית עובדה שם החזר ילד שחור שאומץ על ידי ישראלית לסבתו השחורה אשר חיה באפריקה.
אהבתיאהבתי
כמובן שזה כתוב מצוין. הדוגמה מרגשת ונשמעת הגיונית, השאלה אם יש הצדקה להסיק מכך על מקרה שלא קרה בגלל מלחמה (מקרה קיצון) אלא מחמת היעדר מסוגלות הורית. ההורים המאמצים בחרו באימוץ לא בגלל מצב חרום כלשהו, מתוך ידיעה שלפניהם דרך לא קלה, גם כשהילד מתוק אמתי.העניין "הלאומי יהודי" היה ארגומנט ממשעותי – לא בטוח שהוא שקול מול עקרון טובת הילד. אולי מול טובת העם היהודי.
הזמן – שהילד עושה עם הוריו המאמצים מחזק את זהותוואת הדימוי העצמי שלו – ולא נראה לי מוצדק לפגוע בהם, בו ובהוריו.
אהבתיאהבתי
ובנוסף, האם להורים המאמצים אין זכויות?
הם לקחו על עצמם לאמץ את הילד. כבר 3 שנים הם מטפלים בו.
האם בגלל שהם עקרים, מגיע להם יחס כה מזלזל מהסביבה?
אז מה אם הם "לבנים" והילד "כושי" (או בפוליטיקל קורקט: הורים "אירופאים-יהודים" מאמצים ילד "אתיופי-יהודי").
בכל-אופן, זה מזעזע, כי גם למאמצים יש זכויות וכל הסיטואציה מן הסתם שוברת את לבם.
לדעתי, אין כאן "אשמים". יחד עם זאת, פקידת-הסעד היתה צריכה לברר עם המשפחה האתיופית אם יש מישהו שיכול לאמץ, לפני שמסרה את הילד למישהו אחר, אך כיוון שזה לא נעשה, כעת מאוחר מדי, וטובת הילד, לפחות במקרה זה – מעל הכל.
אהבתיאהבתי
(1) ההשוואה לנסיבות של השואה בכלל לא רלוונטית. לא הייתה פה שום רדיפה, לא על רקע גזעני ולא על רקע אחר, לא נגד ההורים, לא נגד הילד ולא נגד קרובי משפחה של הילד. מדובר בניסיון למצוא פתרון למצב טראגי שאינו בשליטת הרשויות או איזשהו גורם אחר. הפתרון – אימוץ – הוא הפתרון המקובל במצבים כאלה. זה לא שבחרו בפתרון האימוץ בגלל המוצא של הילד – זה פשוט הפתרון הטוב ביותר שאנחנו מכירים, והרשויות נוקטות בו לגבי כל הילדים. יש בישראל חוק שקובע שאסור להעביר ילד מועמד לאימוץ מקהילה דתית אחת לאחרת מתוך מודעות לרגישות שהעניין מעורר. אבל מוסכם על כולם שיוצאי אתיופיה הם חלק מהקהילה היהודית. אדרבה, אילו הרשויות היו אומרות שהן מעבירות ילדים מועמדים לאימוץ רק למשפחות של יוצאי אתיופיה, היו מאשימים אותן בהדרת יוצאי אתיופיה מהקהילה היהודית.
(2) ההורים הם לא בהכרח האפוטרופוסים הטובים ביותר לילד, ובאמת היו בעבר ניסיונות לגדל ילדים בדרכים אחרות, למשל בקיבוצים (שבעצם ניסו ליישם כל-מיני רעיונות אוטופיסטיים ותיקים לגבי גידול ילדים). הניסיון מראה שזה לא עובד. יש משהו בקשר בין ההורים הביולוגיים לילד שאין לו תחליף, כך שבתנאים נורמליים עדיף להשאיר את הילד ברשות הוריו. אבל כאן מדובר על בקשה של דודה להשאיר את הילד ברשות המשפחה המורחבת, כלומר, אין כאן שום יתרון של קשר טבעי מיוחד בין ההורים הביולוגיים לילד. זו שאלה טובה אם ילדים שייכים למשפחה המורחבת ואם צריך להתעקש להשאיר אותם במסגרת ה"שבטית" שלהם, אבל אנחנו לא נוהגים כך במדינת ישראל. באופן נורמלי, במדינת ישראל לא מניחים שהזיקה בין הילד לדוד/ה שלו חזקה במיוחד לעומת הזיקה שלו לשכנים שלו או לאנשים זרים. אני בכלל לא בטוח שזה רע. אני לא בטוח שמשטר של "חמולות" יעבוד טוב יותר.
לגבי עניין הזמן – אתה צודק, הזמן החולף נותן יתרון למי שכבר מחזיק בילד, כי יציבות היא לטובת הילד. אבל איזה פתרון אתה מציע? הדבר הטוב ביותר לילד היה אילו אמו הייתה יכולה לגדל אותו, אבל זה בלתי אפשרי. בנסיבות העניין הרשויות נקטו את הפתרון המקובל והסביר כדי לצמצם את הנזק, והפתרון הזה אכן פועל לרעת הדודה שמעוניינת לגדל אותו, אבל מה אפשר לעשות?
אהבתיאהבתי