איך בזבזנו עוד שנה

סיכומי השנה שחלפה בתקשורת מנו את הניצחונות ואת התבוסות, את הפטירות, את השערוריות, את התקוות ואת האכזבות של 2013. ארה"ב המשיכה להיחלש. סין המשיכה להתחזק. המהפכה האסלאמית נעצרה בחריקת בלמים. באיראן התחלף נשיא. בסוריה נמשכת מלחמת אזרחים עקובה מדם. בבחירות בישראל הליכוד ביתנו נחלש ויש עתיד זכתה להישג מרשים. הוקמה ממשלה ללא חרדים. נפתחו שיחות עם הפלסטינים. לכאורה לא מעט. אבל מבחינת התודעה הישראלית לא קרה בשנה שחלפה כלום. התבניות המחשבתיות הישראליות, חסינות לשינויים בעולם ואפילו לשינויים בישראל, נותרו בעינן. השינויים בעולם לא יצרו בישראל שינוי תודעתי, אלא לכל היותר מאמץ הסברתי. לכאורה ביבי נחלש, אבל למעשה הוא ממשיך לעשות כטוב בעיניו. לכאורה האיום האיראני קטן, אבל השיח ההישרדותי לא השתנה ותקציב הביטחון ממשיך לגדול כתמיד. לכאורה נשמעו מילים רמות על אינטגרציה-מחדש של החברה הישראלית ועל שיתוף, מרצון או שלא מרצון, של החרדים ושל הערבים במיינסטרים המצטמק. למעשה כל זה מתמסמס והולך, ממש כמו התקוות הגדולות שנתלו במחאה החברתית, שדבר לא נותר ממנה. האופוריה שתקפה חלק מן הציבור עם בחירת לפיד, הומרה תוך זמן קצר באכזבה גורפת, ומיד אחריה שבו הלאות והאדישות שאנחנו מורגלים בהן כל כך. אחת לכמה חודשים עולה איזו שערוריית שחיתות או בזבזנות של בני הזוג נתניהו. התקשורת זועקת חמס. אחר כך זה מתמוסס. הכוח הפוליטי והחברתי החזק ביותר בישראל הוא האינרציה. בישראל לא מספיק טוב בכדי להיות שבע רצון ולא מספיק רע בכדי לעשות משהו. חיים מיום ליום.

לו חיינו בשוויץ היה ניתן להמשיך לחיות כך ללא מפריע, לתקן תיקונים קטנים פה ושם, לדעת שיהיה בסדר. אלא שישראל אינה שוויץ והבעיות שלה דורשות יותר מטיפול קוסמטי. המערכת הפוליטית הישראלית מסכינה עם בעיות שיכולות למוטט חברות חזקות ממנה: דחייתו של הפתרון לבעיה הפלסטינית (שנתפסת בישראל כמין יתוש טורדני המופיע עונתית ונעלם כלעומת שבא) מונעת מאתנו לנצל את ההזדמנויות האזוריות הגדולות שנפתחו עם היחלשות התנועות האסלאמיות. המשך ההתנחלות והשלילה המתמשכת של זכויות אזרח מן הפלסטינים בשטחים מביאה בהדרגה להרחקתנו (תחילה התרבותית ואחר כך הפוליטית) ממועדון המדינות המתקדמות. ההימנעות מפתרון הקרעים החברתיים ההולכים ומעמיקים בישראל, הופכת אותנו לחברה שבה מציל כל מגזר את נפשו, יהיה המחיר לאחרים אשר יהיה. חוסר האמון העמוק במערכת הפוליטית יוצר אפשרויות מסוכנות ביותר להגדרה-מחדש של הדמוקרטיה הישראלית.

כל הבעיות הללו אינן בלתי מוכרות. חלק גדול מן החברה בישראל יודע שהדלק הרעיוני והפוליטי הישן אוזל במיכל שלנו, וכי יש למלא במקומו דלק חדש שייקח את החברה הישראלית אל העתיד. בגלל זה יצאו מאות אלפים לרחובות לפני מה שנראה עכשיו כעידן ועידנים. אבל המחאה התמסמסה. אנחנו לא מרוצים, אבל לא ממש יודעים מה לעשות. הציונות התחילה מחזון. עם חזון אפשר להגיע רחוק, גם בלי יכולת גרעינית. לחברה הישראלית אין חזון. אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים להביות כשנהיה גדולים. בהיעדר מטרה ערכית שעליה שווה ללחום ולמענה ראוי להתגייס, נעשה הסטטוס קוו לאידיאל. בשביל לשמור על הסטטוס קוו, מספיק להדחיק כל בעיה ולדחות כל פתרון המאיימים עליו.

אלא שמי שמנסה להישאר במקום מוצא את עצמו נשרך רחוק יותר ויותר מאחור. אם אנחנו רוצים מדינה צודקת, הומנית, שוחרת שלום ושוויונית, אז את השנה שעברה בזבזנו.

 התפרסם בידיעות אחרונות 1.1.14

2 replies »

  1. אין חזון. יש חזונים. תשאל כל חרדי מעל גיל 14 ותקבל את חזון "מדינת ההלכה". לך להתנחלויות ושאל כל ילד מעל גיל 14 ותקבל את חזון א"י השלימה, היהודית והדמוקרטית והצודקת על פי המשפט העברי. ככל שתגדל כיפתו ויאריכו פיאותיו, יהיה חזונו דומה יותר לעמיתו החרדי. ליאיר לפיד חזון אחד ולשלי יחימוביץ' חזון אחר ומישהו שואל את אחמד טיבי?
    "החברה הישראלית" במצבה הנוכחי איננה מסוגלת להתכוון לחזון משותף.
    בצדק רב אתה מדגיש באופן עקבי את הכיבוש כגורם מעכב רב משקל. כך עשה מורי ורבי פרופ' ישעיהו ליבוביץ זצ"ל, שהיה יהודי ציוני בכל רמ"ח אבריו וחזה כיצד המדינה היהודית מאבדת את עצמה.
    אבל להסתכל על העבר וההווה ולסמן את השחורות זה לא מספיק.
    תן בבקשה רעיונות מה כל אחת ואחד מאיתנו יכול/ה לעשות?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s