טוב לנו על העץ

"אבו מאזן חי וקיים על חרבותינו", הכריז בוגי יעלון. הוא יודע על מה הוא מדבר. הרשות הפלסטינית היא פיקציה נוחה המאפשרת לישראל לטעון כי אינה שולטת בשטחי a  וb. היא מאפשרת לה להמשיך במדיניות ההתנחלות שלה כמעט ללא התנגדות. אבו מאזן טוב ליהודים. למעשה נראה שהוא הפרטנר המועדף לא רק על ישראל, אלא גם על רבות ממדינות העולם. אבו מאזן שנבחר לנשיא הרשות בשנת 2005, היה אמור להכריז על בחירות חדשות בשנת 2009 (או על פי פרשנויות אחרות בשנת 2010). אלא שבשנת 2007 השתלט החמאס על רצועת עזה. אף אחד לא רצה שזה יקרה גם בגדה. אבו מאזן לא הכריז אפוא על בחירות מאז. הוא שולט בגדה מכוח צווים נשיאותיים, שנוח לישראל ולמערב להתעלם משאלת הלגיטימיות שלהם. אבל שאלת הבחירות אינה בעיית הלגיטימיות העיקרית של אבו מאזן. בעיני בני עמו ובעיני העולם המוסלמי הוא נתפס ככלי של ישראל (הוא חי וקיים על חרבה, כאמור). ספק אם יש לו המעמד המוסרי הדרוש להכריז, כפי שישראל תובעת ממנו, כי ישראל היא מדינת הלאום הישראלי וכי הוא מוותר על זכות השיבה לא רק בפועל, אלא גם בעיקרון, כחלק מהסדר שבו לא יהיו לצד הפלסטיני תביעות נוספות. ייתכן שלו היה אבו מאזן יכול להציג בתמורה הישג מדיני של ממש—נסיגה רבתי מן ההתנחלויות השנואות על בני עמו—היה יכול להוציא הודעה הרשמית על היעדר תביעות. זה לא הולך לקרות כנראה. כפי שזה נראה עכשיו, בתמורה להכרזה על סוף הסכסוך יקבל נשיא הרשות מדינונת מפוררת בגושי התנחלויות ובכבישים עוקפים, ריבונות מוגבלת ביותר, המשך שליטה ישראלית בחלקים משמעותיים מחיי הפלסטינים. הוא יקבל גם הכרה בינלאומית במעמדה של פלסטין כמדינה, ולא מעט כסף. לא בטוח שזה מספיק מבחינתו. את המעמד המדיני, הוא מעריך יקבל בסופו של דבר על אפה ועל חמתה של ישראל. מוטב לו להיות חלק מתנועת ההתנגדות ("הרכה") ולא להצטייר כמשת"פ.

אינני מן הסבורים שכל האשמה באי ההתקדמות היא של ישראל. שני הצדדים חשים שהזמן פועל לטובתם ועל כן אינם להוטים להגיע להסכם. שניהם טועים. הפלסטינים טועים משום שהמשך ההתנחלות הישראלית יהפוך את המדינה הפלסטינית לבלתי-אפשרית למעשה. עליהם להבין כי אם תצטרך החברה בישראל לבחור בין הקמת מדינה דו-לאומית לבין המשך שלילת זכויות הפלסטינים, תבחר באופציה השנייה, יהיה אשר יהיה המחיר. הישראלים טועים משום שהרגע שבו ישתכנע העולם "הנאור" כי שלילת זכויות האזרח של הפלסטינים אינה מצב זמני אלא קבוע, תאבד ישראל את היתרונות הכלכליים והמדיניים שמהם נהנות החברות בגוש המדינות המתקדמות ותידחק לעמדה של מדינה מצורעת. לא מדובר רק בירידה ברמת החיים, כפי שחושב יעלון, אלא גם בקרע פנימי עמוק שספק אם ישראל תוכל להתאושש ממנו. העסקה שארה"ב מציעה תפורה על פי מידותיה של ישראל. זהו ניסיון אמריקני נואש להוריד אותנו מעץ הכיבוש בתנאים אידיאליים. הסיבות לדחיית ההצעה האמריקנית הן אידיאולוגיות ולא פרגמטיות. צריך היה להיענות לה בהתלהבות, לא לדרוש מאבו מאזן להפוך לציוני, ולקוות שהיוזמה האמריקנית תצליח. אם לא תצליח, מוטב לא לשמוח על עוד מזימת שלום שנכשלה. האיום החמור ביותר על שלום ישראל אינו יוזמות אמריקניות ואפילו לא רקטות פלסטיניות, אלא הרחקתה מן העולם הנאור. את האיום הזה צריך לסלק, עם הסכמה פלסטינית או בלעדיה. אם תרצו, גם זאת מורשת שרון.

התפרסם בידיעות אחרונות 15.1.14