במדינת ישראל קשה לנהל דיון ציבורי על עקרונות. כאשר עולה לדיון שאלה עקרונית היא נבחנת מיד באמצעות הקריטריון המקודש, הלנו הוא אם לצרינו?" מיהו הדובר? האם הוא יהודי או ערבי, גבר או אישה, אשכנזי או מזרחי, ימין או שמאל? יהודי הוא לעולם גוזל קרקעות, ערבי גייס חמישי; גבר הוא תמיד שוביניסט ומנצל, אישה תמיד משתמשת במילים גבוהות כדי להצדיק טובות הנאה קטנות; אשכנזי תמיד מתנשא וגזען, מזרחי תמיד נטול כישורים ויבבן מקצועי; שמאלני תמיד יפה נפש, עוכר ישראל וצבוע, ימני תמיד גזען, פשיסט וחובב אפרטהייד. אם אין מדובר בדיון בתוך המחנה (ודיונים כאלה נעשים לא פעם בצנעה, פן תעלוזנה בנות פלישתים), די בזיהוי העקרוני כדי להכריע. לא משנה מה השאלה, "אנחנו" תמיד צודקים ו"אתם" תמיד טועים–ובגרסה הישראלית, אנחנו תמיד הקורבנות ואתם תמיד המחוללים. הבעיה של האחר אינה מה שהוא אומר, אלא מי הוא. על הפגם הזה הוא יכול לכפר רק בקבלה כנועה של עמדת המחנה שמנגד. כל עמדה אחרת מולידה את הווריאציה הישראלית לוויכוח–חילופי חרפות וגידופים: בוגד, שוביניסט, גזען, פשיסט, נאצי. בדרך כלל חילופי הדברים מסתיימים בנידוי הדדי ובהכרזה שעמדות כמו עמדות הצד האחר סופן שתבאנה לחורבנה של המדינה (כי דעות שונות משלנו יביאו לחורבן—על כך יש הסכמה כללית).
אני מעלה את הדברים אגב הסערה הציבורית בעניין המורה אדם ורטה המלמד במגמת פילוסופיה ומחשבת ישראל בית הספר אורט בקריית טבעון. ורטה זומן לשימוע בעקבות מכתב תלונה של אחת מתלמידותיו—ספיר סבח–שבו טענה לא רק כי המורה משמיע בכיתה דעות שמאליות רדיקליות, אלא גם שהוא מתייחס בביטול ובזלזול לבעלי דעות אחרות. ורטה ותלמידים אחרים הכחישו את הטענות. ספק גדול אם הפרשה הזאת הייתה צריכה לחרוג מברור שקט בתחומי בית הספר. ברור שההצעה לורטה להתפטר מרצונו "לטובתו ולטובת המערכת" הייתה איוולת. אבל גם ההתלהמות הגדולה משני הצדדים –ורטה משחית את מוחות ילדינו התמימים ברעל שמאלני; ורטה הוא דרייפוס, קורבן עלילת דם; הוא קו ההגנה האחרון לפני התמוטטות הדמוקרטיה—אינה מעודדת דיון אמתי.
השאלה העקרונית שנבלעת בהמולה הכללית אינה אם צריך לפטר מורה שהעז לחרוג מן הקונסנזוס (כמובן שלא), וגם לא אם מורה אמור לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת (מורה לפילוסופיה ומחשבת ישראל? כמובן שכן, אלא על מה ידבר—על המטפיזיקה של לייבניץ?). השאלה היא האם ראוי למורה להציג את עמדותיו הפוליטיות בכיתה. אני סבור שלא. זה לא נובע מרצון לעקר את הכיתה ממחלוקת פוליטית; המחלוקת הפוליטית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. זה נובע מן החשש שלמורה יש בכיתה עמדה לא הוגנת של כוח. הוא לא רק משתתף בדיון אלא גם קובע את כלליו. תלמיד שאינו בטוח בעצמו יתקשה להציג בתקיפות עמדות שהן לצנינים בעיני מורה כריזמטי (ימני לא פחות משמאלי). מחוץ לכיתה זכותו האזרחית של כל מורה להביע עמדה בכל נושא. אבל בכיתה המורה אינו אזרח פרטי. הוא מחנך: תפקידו הוא להעלות לדיון גם עניינים שנויים במחלוקת, להביא מידע ולהציג עמדות תקיפות מכל עברי המתרס. תפקידו הוא ללמד את תלמידיו לבחון אותן בעין ביקורתית ולהציג טיעון מנומק, לא גידופים. בכיתה, תפקידו הוא לאתגר את עמדות כל הצדדים ולא להיות אחד מהם.
התפרסם בידיעות אחרונות 22.1.14
הבלוג של אביעד קליינברג 
זה גם לא אסון אם דעתו של המורה כן תתגלה במהלך הדיון. למעשה זה כמעט בלתי נמנע שכך יקרה, ואם זה מנוהל נכון גם אין בזה שום נזק. טוב שהתלמידים יידעו שגם המורה הוא בן אדם וגם לו יש דעות. אם הוא ינהל את הדיון בצורה נכונה, אולי הוא גם יוכל לשמש להם דוגמה בנוגע לאופן שבו יש להתייחס לדעות של המחנה היריב.
אבל אני מסכימה אתך בהחלט שתפקידו המהותי הוא להנחות את הדיון, לעורר מחשבה ביקורתית ולעודד תרבות דיון סובלנית וקשובה אצל שני הצדדים – ועליו להיזהר שלא להפוך, בלהט הוויכוח, לאחד מן הצדדים המתקוטטים.
ואני גם שותפה לביקורת שלך על ההתלהמות הפתטית – מכל הכיוונים – בנושא הספציפי של ורטה ותלמידתו.
אהבתיאהבתי
אני מסכים שהמורה לא צריך ולא יכול להיות אובייקטיבי לחלוטין בהצגת המחלוקות. אני מסכים גם שזה לא נורא אם עיר פה ושם הערות החושפות את עמדותיו. כל מה שאני מבקש הוא להימנע ממצב שבו המורה עוסק בהטפה פוליטית לקהל שבוי–גם אם דעתו כדעתי.
אהבתיאהבתי
חבל, ממש חבל. תחת עיני עברו כ-20 מורים שונים ב-12 שנות לימוד ומעולם לא ידעתי (כולנו לא ידענו) את עמדותיהם הפוליטיות של המורים האלה, ואינני חושב שזה פגע בהתפתחותי החינוכית, ההשכלתית, הריגשית וכו' …… הסיפא של אביעד קליינברג בהחלט מקובלת עלי. אני מודע למציאות שהכלל הנ"ל נוהג רק בחינוך הממלכתי, שכן ערוצי החינוך האחרים, הדתיים ובמגזר הערבי, נוהגים מלכתחילה בעמדה סובייקטיבית של צד מוגדר וידוע מראש, ולכן תוצאות המערכות האלה די מאכזבות.
אהבתיאהבתי
לא אמרתי שאי ידיעת העמדות הפוליטיות של המורה תפגע בהתפתחות של התלמיד. אמרתי שגם אם העמדות של המורה יוודעו לתלמידים, זה לא יפגע בהתפתחותם (כל עוד המורה ינהל את הדיון בצורה נכונה).
אהבתיאהבתי
אני מסכים. המורה לא יכול ולא צריך להיות נטול עמדות פוליטיות. אם לתת את עצמי כדוגמא, ברור שתלמידיי יודעים בדיוק היכן אני עומד. איני מסתיר את דעותיי וקל להתקל בהן בעיתונות ובתקשורת. ואף על פי כן אני נמנע מלהפוך אותן לחלק מן הדיון בכיתה. בכיתה אני משמש כמורה: אני עוזר לשאול שאלות ומלמד לחשוב בצורה עצמאית. בכיתה אני "המתווך ההוגן" המציב סימני שאלה גם לצד שלי. זה לא קשור לחובה להטיל ספק בעמדות ההגמוניות (הן של הרוב והן של המיעוט).
אהבתיאהבתי
אני מסכים עם הנקודה שהשמעת דעות פוליטיות ע"י מורה בכיתה היא בעייתית. בעייתי אף יותר הוא הסיווג הסלקטיבי של אמירה של מורה כדעה פוליטית. הרי בימין אין פוליטיקה. יש "ערכים", יש "ציונות", יש "חינוך".
במעטה זה אינדוקטרינציה ימנית היא לגיטימית, החל מאמירות כי ארץ זו היא של העם היהודי בלבד, עבור בפלקטים בכיתה המציגים את ההיסטוריה של עם ישראל המתמצה בבית המקדש – השואה – שחרור ירושלים – ההתנתקות וכלה בסיורים לימודיים ל"אתרי מורשת" בגדה המערבית ויציאה מאורגנת של בית הספר להפגנות. השמעת עמדה שאינה תואמת ראיה זו מתויגת מיד כהשפעה פוליטית שאין לה מקום היכן שנמצאים ילדים רכים.
אהבתיאהבתי
הדרך להתמודד עם זה היא עידוד חשיבה ביקורתית ולא אינדוקטרינציה נגדית. תפקידו של המורה אינו להצמיח את דור מצביעי….הבא, אלא דור שיודע לחשוב.
אהבתיאהבתי
עד כמה שתלמידיו של המורה מעידים, הוא לא "הטיף" כי אם שטח בפניהם את דעותיו בתור "גילוי נאות", דבר שמנע ממנו "לטפטף" דעות אלו בסב-טקסט, במחוות, הטיות רצוניות ולא-רצוניות וכיו"ב. בהמשך להרצאת דעותיו ושיוכו הפוליטי של מנהל בית הספר כמתברר היום (הארץ), ובהמשך לשתיקת שר החינוך בעניין, המהומה סביב הפרשה איננה גדולה מהפרשה, כפי שניתן להבין מדבריך, והדיון הציבורי הנלווה אליה לא רק נחוץ כי אם גם הכרחי.
אהבתיאהבתי
אין לי מושג מה ורטה עשה או לא עשה (התלמידה ייחסה לו דברים מסויימים; הוא הכחיש). הדיון שלי הוא עקרוני. הדיון הפך לדיון בשאלת הלגיטימיות של עמדות שמאליות. אלא שלא זה הדיון. השאלה אינה האם מותר למורה להציג עמדות פוליטיות בכיתה, אלא האם מותר לו להציג את עמדותיו. אני חושב שמוטב להימנע מזה. אשר לדיון–כל עוד הוא היה ענייני הוא בהחלט ראוי. התייחסתי להיסטריה שנלוותה אליו משני הצדדים.
אהבתיאהבתי
אם עמדת המורה היא כפי שהוא הציג אותה ( לפי העיתון) אז העניין לגיטימי לחלוטין. אבל אפילו אם העמדה היא שמאלה מכך, עדיין זה לא מאזן פעילויות "נוורמליות" של בית הספר כמו נסיעה לחברון. או שטיפת המוח שעוברים ביום השואה
ובכלל במידה ואני זוכר את בית הספר, דעות המורה גורמות לתגובת התנגדות מצד התלמידים כך שאיני מאמין בהשפעה המגית שיש למיתות המורה.
אילן קוזמא
אהבתיאהבתי
השאלה אינה כמה שמאלית עמדתו של המורה. זכותו להיות בעל כל עמדה וגם להציג כל עמדה בכיתה. אני לא חושב שמותר לו לנצל את מעמדו כדי לתת משקל יתר לדעה מסויימת. לא הייתי רוצה שחה"כ בן ארי יציג בכיתה את עמדותיו. אשר לשאלת ההשפעה של המורה, היא קיימת בוודאי כשמדובר במורים כריזמטיים. היא לא מאגית, אבל היא עושה שימוש לרעה בקהל שבוי. גם בצבא יש למפקדים עמדות פוליטיות. לא הייתי רוצה שהם ישטחו אותן בפני חייליהם ויצרו "רוח מפקד" בעלת אופי מאד מסויים.
אהבתיאהבתי
אילן ידידי
האם היית מגיב באותה אופן לו האמירה של המורה היתה "אנשים שנוסעים בשבת הם אנשים לא מוסריים?"
אהבתיאהבתי
אני הייתי אומר שתפקידו של מורה טוב לחשוף את תלמידוי לקשת של אפשרויות – לאו דווקא לחשוף את דיעותיו שלו, אבל הבחלט לחשוף אותם לדיעות שאינן שלהם.
או, במילים אחרות, לנרטיבים אלטרנטיביים. או, במילים אחרות (ישראלי, דבר ישראלית): שמאל קיצוני.
אהבתיאהבתי
בהחלט לחשוף ובהחלט לבקר את כל הנארטיבים מלאי החורים של כל הצדדים. מה שאנחנו צריכים זה לא שמאלנים או ימנים, אלא אנשים חושבים.
אהבתיאהבתי
איך שאני רואה את זה, מורה שחושף את דעותיו, דווקא מחסן את התלמידים להטיות, שהוא עשוי להכניס ללא משים לדיון. אם, למשל, יתפתח דיון בשאלה האם על צה"ל להגן על מתיישבים לא חוקיים ביו"ש, המורה יכול להטות את הדיון לטובת דעתו, מבלי שתלמידיו יכלו להתגונן מהטיה כזו, כיוון שלא יהיו מודעים לקיומה.
אהבתיאהבתי
אז למה לא לתת למורים לנהל תעמולת בחירות בכיתה–זה לגמרי יחסן אותם מהטייה סמויה.
אהבתיאהבתי
מסכימה לגמרי
אהבתיאהבתי
(כמעט) כל פעולה שמורה עושה בכיתה נושאת רובד פוליטי.
כשהיא מעודדת תלמידים להתגייס ובעקבות כך לשרת בשטחים, כהיא מלמדת את הנרטיב הציוני בשיעורי היסטוריה, כשלומדים את ספרות העולם (שאת כולה כתבו, ממש במקרה, גברים אירופאים ואמריקאים), בטיול למצדה, בטקס יום השואה, בפוסטר שמעלה על נס את "מורשת רבין", ועוד ועוד.
מה שאתה, מנהלי רשת אורט והנהלת משרד החינוך (בשתיקתם), אומרים – את הדעות הנ"ל, שהן ממש במקרה זהות לדעות שלנו, המורה צריכה ללמד בכיתתה כאילו היו "אמת נייטרלית", אבל את הדעות שלה אסור לה להביע. כלומר, מורה יכולה (מה יכולה? צריכה!) להיות סוכנת אינדוקטרינציה של התפיסות ה"ממסדיות", אבל אסור לה לנהל דיון ביקורתי בה גם דעתה תשמע.
כפי שכתבו כאן בתגובות אחרים ורהוטים ממני,
(א) מורה שנוהג ביושר אינטלקטואלי יגלה את דעותיו בתוך דיון אידאולוגי\ערכי אותו ינהל בצורה שקולה, מכבדת ושנותנת מקום לכל דעה ולכל תלמיד להשמע. ההבדל בין זה לבין אינדוקטרינציה אידאולוגית (שכאמור, נעשית רוב הזמן ברוב השיעורים ה"רגילים") הוא הבדל גדול.
(ב) כדי לחנך באמת, מורה לא יכול להיות "חסר דעה". זה מלאכותי, צבוע ואל אמין. אני לא יכול לצפות מתלמידי שיחשפו את שעל ליבם, אם אני לא עושה את זה.
אהבתיאהבתי
השאלה אינה אם מותר לתת ייצוג לדיעות ביקורתיות. מותר ואף חובה. השאלה היא אם המורה צריך לחרוג מתפקיד המתווך ההוגן ולהציג את דעותיו הוא.
אהבתיאהבתי
ומדביק כאן גם את דבריה החכמים של גליה זלמנסון:
מערכת החינוך עושה חינוך פוליטי כל יום, כל השנה, כל השנים. בספרי ההסטוריה מהם נעדרת ההסטוריה של המזרחים, בחוברות העבודה לכיתה ד' במקרא בהם מוצג הכיבוש כנתון ומוצדק, בספרי החשבון המספרים ספור של צרכנות אין סופית, בכל מקצועות הלימוד בהם נשים הן מעמד נחות. זה קורה בגן הילדים, בבית הספר היסודי, התיכון, ובאוניברסיטה ובמכללות. בצוותי ההוראה בהן נשים מרויחות פחות מגברים, בהם לא נמצא כמעט מורות יוצאות אתיופיה, בהם אלפי אנשי ונשות חינוך מועסקים בהעסקה פוגענית. במסעות לפולין, במסע ישראלי, וכמעט בכל טיול שנתי בו מסופרת רק חלק מההסטוריה של המקום הזה. בהפניה של ילדים וילדות לחינוך מיוחד אם צריך ואם לא, בהתעלמות מעוני ורעב של ילדים כבר בשיעור הראשון בבקר. אז קצת פרופורציה בהתיחסות לספור של אדם ורטה כאל קו שבר, כאל סוף מערכת החינוך וכו'. חינוך הוא מעשה פוליטי, בכל היבט שלו. המנגנונים היומיומיים האלו חזקים בדרך כלל יותר מכל התבטאות של מורה. איתם עלינו להתמודד.
אהבתיאהבתי
אביעד, היי. קראתי. נניח שזורמת עם הקו שאני גם יכולה לגמרי להבין. על פי אותו הגיון מה דינם של כל המורים שגרים מעבר לקו? הרי ודאי שהם מביעים במגוריהם (גם אם מלמדים במרכז) עמדות פוליטיות נוקבות.
אהבתיאהבתי
מקום מגוריהם אינו עניינם של התלמידים כשם שהעובדה שהמורה גר עם בן מינו אינו עניינם.
אהבתיאהבתי
תלמידים מקריית ארבע לא עושים אחד ועוד אחד כשהמורה שלהם גר בשטחים, לידם?
אהבתיאהבתי
לא מבין מה הקשר. אני כותב בעיתון. הסטודנטים שלי יודעים מה דעותיי. אני לא מדבר על עמדותיי בשיעור.
אהבתיאהבתי
מורה לאזרחות/ הסטוריה/ תנ"ך/ ספרות בשומרון, לא מייצג בעצם היותו שם את דעתו הפוליטית ולא משפיע על תלמידיו שם? בעודם נמצאים במקום שמהותו פוליטית וסלע מחלוקת מרכזי באקלים המקומי המורים בשטחים פתאום הופכים נייטרלים בשעורים שלהם?
אהבתיאהבתי
יעל, מורה בחברון מלמד ילדים מחברון. אין שם אנשים שאינם ימין קיצוני.
אהבתיאהבתי
בדיוק. וזה שומט את הקרקע של הטיעון על פיו ילדים הם לוח חלק ושמורה עלול לעצב את תפיסת עולמם. ניתן לטעון בהחלט שגם זכותו של ילד מצומת תפוח להחשף למורה "נייטרלי" שלפחות לא יהדק סופית את תפיסת העולם הימנית הקיצונית לה נחשף.
ובאותו הגיון, אין להאשים מורה מעירוני א' (סמולן) שתלמידיו על פי הסטרואוטיפ הם שמאל סהרורי. אני מנסה להבין האם הנרטיב של הסתרת השקפת עולם מתלמידים בישראל 2014 הוא אופציה אמיתית כשבוחנים את הרצף הגאוגרפי פוליטי שלנו באופן יסודי או משאלת לב שחלה על חלק מסויים של המורים פה.
אהבתיאהבתי
ממש לא בדיוק. אני גם יכול לנחש מה דעותיו של השופט המתנחל נעם סולברג ואף על פי כן אני מצפה ממנו לא להשמיע אותן בבית המשפט ולנהוג כאילו הוא המצווך ננוגן ולא צד בדיון.
אהבתיאהבתי
אז באופן מעשי אביעד, כיוון שבשטחים הכבושים אין ככל הנראה נפש צעירה שלא עוצבה לקווים ימניים קיצוניים, לעולם, לא נשמע תלונות בדבר דיבוריהם החד משמעיים של מחנכי המתנחלים. בסופו של דבר, אנחנו מדברים על מה שקורה בשטח ולפי גרסתך, מה שיוצא הוא שעוד לא נולד המתנחל השמאלני שיתלונן על קווים פשיסטיים בחינוכו בצומת תפוח. הפועל היוצא הוא ששמאלנים צריכים לסתום וימנים (שבקרב התתנחלויות אנחנו מדברים על ימין קיצוני לדבריך) בכל מקרה בחברה טובה ולא מעוררים מחלוקת. שורה תחתונה – אפשר להשפיע כשאתה ימני בתור מורה.
אהבתיאהבתי
תפסת. מה שמדאיג זה שתפסת עוד דבר–שאם אנשי הימין משתינים על ערכים, עקרונות והחוק, את רוצה גם.
אהבתיאהבתי
א. כיף וכבוד להתדיין איתך.
ב. נראה לי שתפסנו שמה שאתה מציע לא יכול להתקיים בתנאים הקיימים בארץ. אם יחוקקו חוק, על פיו, בהתנחלויות יוכלו ללמד רק מורים מהחוץ נוכל משם ללכת הלאה. כמובן שזה לא ריאלי. בניגוד אליך, אני חושבת שבעצם מהותו של אדם, סממנים חיצוניים של לבוש, מקום מגורים בעל משמעות פוליטית וכיו"ב, אין שום צורך שאדם יבטא מילולית את דעותיו, הן ברורות מאליהן ויש במהותו בשביל להשפיע, אם יבחר בכך או לא.
לכן, לא חושבת שאני רוצה "גם". אני טוענת שלהציע תמונה מאוזנת (המנעות מדעה פוליטית בכיתה) במציאות לא מאוזנת, לא תורם לאיזון המצב אלא תורם להמשך העיוות.
אהבתיאהבתי
תודה
אהבתיאהבתי
סערה בכוס מים! מורים יכולים לבטא דעות מוקצנות (מימין ומשמאל)גם בלי להשתמש במילים
ברורות. די שיביאו דוגמאות לפי בחירתם (וזה לגיטימי) . התלמידה (אולי בעידוד גורמים נוספים) כתבה. המורה לא מתכחש שאמר . אנחנו מדינה דמוקרטית. כדאי לא לשכוח. מצד שני ברור שאין זה ראוי לכרות את הענף שאנו יושבים עליו. צה"ל אינו חף מביקורת אבל לאמר שהוא צבא מושחת זוהי אמירה בוטה ולא ראויה. במו עיני ראיתי פקודות מבצע הנוגעות מפורשות בהיבטים מוסריים (ביזה,פגיעה באזרחים ). המציאות בה אנחנו חיים כל כך הרבה שנים עושה רע למורים ולתלמידים.
המורה , אני מניחה למד לקח שאמירות פוליטיות בהיבט אישי מקומן אינו בבית הספר. אבל במידה והוא מורה טוב אין שום סיבה להשעותו.
אהבתיאהבתי
האובייקטיביות היא אחיזת עיניים, והרבה יותר מסוכנת מהבעת עמדות. גם העיתון שהמאמר הזה התפרסם בו בראשונה מתיימר להיות אובייקטיבי במידת מה – ומחדיר את ערכיו הקפיטליסטיים, הצרכניים והליברליים מתחת לרדאר (שלא לומר תמיכה במפלגות ופוליטיקאים מסויימים מעת לעת). מה שמפחיד הוא שאנשים מאמינים לשטות הזו שנקראת אובייקטיביות ומוכנים להתמסר אליה, יום יום, לרוב אפילו שעה שעה (קריאה מתמדת של חדשות, שמיעה של חדשות ברדיו).
מה אני רוצה לומר? מעבר לתחושה שלי שרדיפת השמאל בישראל הולכת ומתחזקת, ובה מקרה אדם ורטה הוא אנקדוטה מחרידה (אבל אכן רק אנקדוטה), אני לא מוכן לשאת את ה"ממלכתיות" הזו. היא לא התקיימה מעולם, ולא תתקיים מעולם. בתקופת מפא"י המדינה ניסתה לעשות סוציאליסטים חילוניים מעולי המזרח, וכעת הליכוד מנסה להפוך את כל התלמידים לתומכי ארץ ישראל השלמה. ככה זה. למדינה יש ערכים, אידאולוגיה, מסגרת, והיא מוסרת אותם לילדים.
אם אתה רוצה שהילדים שלך לא יפקפקו לרגע במוסריות של פעולת צה"ל כלשהי, זו זכותך להביע דעה זו. אבל אל תתחבא מאחורי הטענה לאובייקטיביות של המורה.
אהבתיאהבתי
התגובה שלך היא ביטוי להשפעה המזיקה של החשיבה הביקורתית (המכונה לעתים פוסט-מודרנית). אין אובייקטיביות מלאה ולכן צריך לוותר עליה בכלל. כיוון שהשופטים אינם באמת אובייקטיבים, עדיף שיכריזו שהם שופטים אידיאולוגית ודי. כיוון שהמרצים משתייכים למעמד מסויים, עדיף שיתנו ציונים על פי ההעדפות המעמדיות שלהם ולא יסתתרו מאחורי טענת האובייקטיביות; כיוון שהמורים ממילא בעלי זהות אידיאולוגית, עדיף שיכריזו עליה בפה מלא וישתיקו את מי שדעתו אינה כדעתם. המיתוס של היעדר פניות הוא מיתוס חשוב. בזכותו ישנם אנשים ששופטים, מעניקים ציונים ומקדמים בניגוד לאינטרסים שלהם. האשליה היא שבעולם שבו הוסר המסווה ונעלמה הצביעות תשרור אמת. נקרא לילד בשמו. הבעיה היא שבעולם הזה לא שוררים כללי הכנות, אלא כללי הכוח. אל תשלה את עצמך שבעולם שבו מוותרים על יומרה לאובייקטיביות, יהיה יותר מקום לדעות חריגות. ההפך הגמור הוא הנכון. דווקא לחלש יש אינטרס עצום להשתמש במיתוס היעדר הפניות, משום שהוא הסיכוי היחיד שלו לפנות מקום לדעתו–בשם המיתוס.
כל חברה מפעילה מכבש של קונפורמיזם; את זה קשה למנוע. חברות דמוקרטיות–או כאלה המאמינותך במיתוס הדמוקרטי–נותנות לחריגים מקום משום שהן מאמינות במיתוס של חשיבה ביקורתית. כשאני מנסה להגביל את זכותו של המורה השמאלי הבודד להפעיל כוח בכיתה, אני פוזל בדאגה אל המוני המורים הימניים שרק מחכים לאישור להפוך את הכיתה למקום שבו המורה והתלמידים המייצגים את דעת הרוב מוחצים את המעטים המבקשים להשמיע את דעת המיעוט, שהרי אין "ממלכתיות", יש רק כוח. הילדים שלי לא צריכים את המורה בשביל לפקפק במוסריות של צה"ל. הם זקוקים למיתוס האוביקטיביות כדי להתנגד למורה שמנסה לשכנע אותם שצה"ל קדוש.
אהבתיאהבתי
על פי הבנתי, יצרת קשר בין שני דברים:
1. יצרת קשר בין היומרה לאובייקטיביות לבין אי הפעלת כוח.
2. בהקשר לזה, הצהרת שמורה אשר מביע את דעתו בכיתה מפעיל כוח.
עם אי הפעלת כוח אני מזדהה. עם מיתוס האובייקטיביות לא.
בהקשר זה בוא נאיר רגע על שאלת הכוח: ישנם (בין השאר) כוח גלוי וכוח סמוי. במשך רוב חיינו (ובהקשר של חינוך, פורמלי ולא פורמלי) אנחנו נמצאים תחת הרושם של הכוח הגלוי, וקשה לנו לראות ולהעריך את הכוח הסמוי (איך לא? הוא סמוי). באותה הצורה, ניסיון שכנוע גלוי הוא הפעלת כוח גלוי, ונסיון שכנוע במעטה של אובייקטיביות הוא כוח סמוי, ולכן קשה לנו לראות ולהבין את רמת ההשפעה שיש למורים על ילדינו.
כאשר הם נמצאים בעמדת האובייקטיבי (בדיוק כמו שדיברת על שופטים. אגב, רובם דווקא מדברים על הערכים שמנחים אותם.), אין לערער על קביעתם, והיא מנצחת בלא קרב. מתי המורים יותר מסוכנים? כשהם מצהירים שהם מביעים דעה מסויימת? או כאשר הם מצהירים שאמירותיהם הן חסרות פניות, אבל למעשה הם מוטות דעה? כלומר לדעתי, לעתים קרובות, קרובות מדי אפילו, אובייקטיביות אינה אלא עוד כלי להפעלת כוח.
לעומת זאת, מה היסוד לקביעתך שמורה המביע את דעתו בכיתה ~בהכרח~ מפעיל כוח? אתייחס לאדם ורטה, לא ככתב הגנה, אלא כהתייחסות לסוגיין. אדם ורטה טוען, עד כמה שהבנתי, שהוא לא הפעיל כוח בעת התייחסות לדעתו, וכך גם טוענים מרבית תלמידיו ועמיתיו. אתה טוען שהבעת דעה כזו היא הפעלת כוח. האם תהיה מוכן להכיר לפחות בכך שישנם מקרים רבים שבהם באיצטלה של אובייקטיביות מופעל כוח? אני רוצה לומר שאפשר להשתדל לא להיות אלים (וזה דורש השתדלות) ולהיות הוגן כמה שיותר, בלי להתיימר להיות אובייקטיבי. לעומת זאת קל מאוד להיות עיוור לכוח שאתה מפעיל, או שמופעל עליך, כאשר האמירות מובאות בשם אובייקטיביות כלשהי.
באשר לשאלת המוסריות של צה"ל, אדם ורטה טען, ובצדק, שהאמירה "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר" היא אמירה פסולה, כיוון שהיא מייצגת הסתכלות קטגורית על צה"ל. נסה לדמיין את המשמעות של אמירה כזו מצד אדם פרטי לאדם פרטי. פלוני אומר לאלמוני "אני האיש המוסרי ביותר בעולם". מעבר ליהירות שבדבר, שהיא בעצמה בלתי מוסרית, אותו אדם פוסל באופן קטגורי את יכולתו לעשות רע.
אהבתיאהבתי