החופש לסתום את הפה

ביום ב' נפתח "כנס ראש הממשלה לשפה העברית בשיתוף משרד התרבות והספורט" בראשון לציון. יש בכנס הזה דברים רבים, אבל הדבר החשוב ביותר בו מבחינה תרבותית הוא מה שאין בו, ובעצם מי שאין בו.  שר החינוך לשעבר ויו"ר מרצ לשעבר, יוסי שריד, נפסל על ידי פטרונית הכנס, שרת התרבות והספורט לימור לבנת. הפסילה הזאת התקבלה ברוח טובה על ידי הליברלים הישראלים. חלק ממשתתפי הפאנל, שבו אמור היה שריד להופיע ביטלו את השתתפותם, אבל הליברלים העבריים לא הזדעזעו לא מחו, כפי שמחו למשל על ההחלטה להפוך את הפרס שאקו"ם החליטה להעניק לכהניסט אריאל זילבר מפרס על מפעל חיים לפרס על תרומה לזמר העברי. הו כמה סערו אז הרוחות. כמה זעזוע הובע מהגבלת חופש הדיבור, כמה קיתונות של חרפות וגידופים, מיופייפים יותר ופחות, הוטחו באחינועם ניני על שההינה לוותר על הכבוד לזכות בפרס יחד עם כהניסט שונא ערבים, הומוסקסואלים, שמאלנים וקיבוצניקים. כמה חרפות הוטחו בדליה רבין על שמחתה על הענקת הפרס למי שתומך ברוצח אביה. איפה הליברליזם? איפה הפתיחות? תהו אבירי החופש במר ליבם הליברלי. המתבונן מן הצד לא יכול היה שלא להשתאות: תומך נלהב ברעיונות ובתנועה שהוגדרה על ידי בית המשפט העליון כגזענות אסור להחרים; פוליטיקאי שפעל במסגרת החוק, היה חבר בוועדת החוץ והביטחון וכיהן כשר החינוך של מדינת ישראל מותר. מוזר.

במדינת ישראל יש לגיטימציה הולכת וגדלה לרעיונות גזעניים. הלגיטימציה הזאת אינה נוגעת רק לערבים ולמהגרי עבודה (אם כי הגזענות כלפיהם נתפסת אצלנו ככשרה למהדרין), אלא גם לאנשים בעלי מוגבלויות, למשל. 60% מאתנו חושבים שאין להרשות להם להוליד ילדים. 20% לא מוכנים לחיות לצד שכן בעל מוגבלות. משנה לשנה הנתונים נעשים גרועים יותר. רבים מאתנו לא ממש מתים על מי ששונה מן הסטנדרט הישראלי. אנשי שמאל הם לא חלק מן הסטנדרט הישראלי. שישתקו. כהניסטים שובבים הם משלנו. תנו להם לדבר. מה שמפתיע אינו הפסילה של שריד והענקת הפרס לזילבר. זה דווקא די צפוי. מפתיעות שתיקת הליברלים על השתקת שריד ומחאתם הקולנית על הביקורת כלפי זילבר. ייתכן שמה שמסביר את התופעה הוא העובדה שרבים מן הליברלים הישראלים הפנימו (ולמעשה סייעו ליצור) את הנראטיב הרואה בהם ובאבותיהם מדכאים. הם הפנימו את התפיסה שרעיונות הליברליזם שלהם היו ועודם כלים להשתקת הנדכאים. אחוזי רגשי אשמה, הם להוטים להוכיח שרעיונות החופש, שבהם הם מאמינים לכאורה, לא נועדו לשרת את האינטרסים שלהם. אדרבה, הסיבה שהמחנה "האחר" אמור לאמץ אותם, היא שהם יכולים לשרת אותו. המחנה האנטי-ליברלי, יש לציין, מאמץ בהתלהבות את הליברליזם החדש: אתם צריכים להגן על זכותנו לחרף ולגדף—שהרי זאת תפיסת עולמכם—ואילו אנחנו יכולים להחרים אתכם ולסתום את פיותיכם, בשם תפיסת עולמנו. תפיסת ההשתקה שלנו (אפשר לקרוא לה בקיצור "בוגד!   בוגד!") ,ראויה לכבוד מכם בשם הפלורליזם שאתם (ולא אנחנו) מאמינים בו. הסתבכתם? ברוכים הבאים למציאות הישראלית. במציאות הישראלית שרת החינוך שפסלה שר בישראל מלהשתתף בפאנל על לשון ופוליטיקה (פאנל שבו היו אמורות להישמע דעות שונות), ממהרת ללחוץ את יד ידידתם של מיכאל בן ארי וברוך מרזל, ספיר סבח, בזכות מלחמתה למען החופש. כי זאת גרסת לבנת לליברליזם: אנחנו נאבקים על החופש לסתום לכם את הפה. כפיים.

התפרסם בידיעות אחרונות 12.2.14

6 replies »

  1. זה יותר פשוט: מלימור לבנת לא מצפים לכלום.
    זו אותה סיבה שבגללה קל יותר לבקר את ישראל מאשר את הדיקטטורה בבילרוס. ההנחה היא שהמקרה של בלורוסיה כבר אבוד.

    אהבתי

  2. ההשוואה בין שני המקרים היא אכן במקומה, והיא מעניינת, אם כי לא בטוח שהסכמתי עם כל חלקי ההסבר שנתת לה. אני חוששת שהסיבה לביטול ההשתתפות של שריד היא לא רק פוליטית אלא גם אישית – מה שלא מוסיף הרבה כבוד למי שגרמה לביטול. מכל מקום, קבל קישור:
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=231930&blogcode=14021074

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s