איך הורדנו את קרי מהעץ והשארנו את עצמנו עליו

פולארד או לא פולארד–איכשהו זה נהיה העניין. פולארד ישתחרר ממילא בעוד כשנה וחצי. גם אם יזכה, הודות להתערבותנו, בקיצור פז"ם צנוע, הלקח המשמעותי שבקש הממסד הביטחוני האמריקני להפיק כבר הופק: למרות כל השפעתה בוושינגטון, ידה של ישראל קצרה לה מלהושיע במקרים של ריגול נגד ארה"ב. בין אם ישב שלושים שנה מלאות ובין אם ישב שלושים חסר אחת, קשה יהיה למרגלים פוטנציאליים בארה"ב לראות את מעשיהם ככרוכים בסיכון מזערי (גם אם נתפסים, לא יושבים יותר מידי). נתפסת? תשב, שנים רבות. אם יש משהו ששחרור מוקדם של פולארד יכול להביא אתו הרי זה איזה זעם קדוש, ומיותר, בממסד הביטחוני האמריקני, שהפך את פולארד לאסיר לדוגמא שלו. גם הזעזוע משחרור רוצחים פלסטינים כחלק מן עסקה נראה כהתעוררות מאוחרת. אם יוסיפו מספר מסוים של אסירים פלסטינים בתמורה לפולארד ואם לאו, גם הלקח הזה כבר הופק: בניגוד לממשלות ארה"ב, ממשלות ישראל נוטות לוותר בסופו של דבר. אם נכנסת לכלא הישראלי בשל עבירה ביטחונית, יש לך סיכוי טוב להשתחרר בסיבוב הבא של המשא ומתן, או אחרי החטיפה הבאה, או בפעם הבאה שהצד האחר יחזיק בגוויות של חיילים ישראלים. לא משנה כמה מילים מכבירים, המעשים מעידים כאלף עדים. ייתכן כמובן שתפספס סבב ותשב עוד קצת, אבל אם יש לך פטרון נחוש בצד השני, לא תשלים את תקופת המאסר שפסקו לך השופטים. ממשלת ביבי קבלה את העיקרון הזה ובגדול. מאה אסירים יותר או פחות לא ישנו אותו.
כל הדיון הזה באסירים הוא דיון סרק. הדיון היחיד שראוי היה לקיים אינו מתקיים. להלכה מתנהל באזורנו משא ומתן להסדר; למעשה, כפי שהבהירו חברי ממשלת ישראל חזור והבהר, מדובר בבלוף. אף אחד לא מעוניין בהסדר (גם לא הפלסטינים, אגב). אף אחד לא חושב שהסדר הוא אפשרי או רצוי. שני הצדדים מתייחסים למשא ומתן כאל מטרד, שיצר שר החוץ קרי מסיבות שההסבר להן הוא פסיכולוגי ולא מדיני (הוא משיחיסט, הוא רוצה פרס נובל, הוא רוצה להיות נשיא). הרעיון שקרי מנסה בכל כוחו לפתור בעיה שהמחיר של דחיית פתרונה רק ילך ויגדל, נראה לנו הזוי. תנו לי להזכיר לכם בכל זאת את הבעיה: השליטה הישראלית בפלסטינים נראית כרגע "בשליטה". בסה"כ כמעט אין טרור. מצבו של חמאס גרוע. החיזבאללה בצרות. בשטחי הרשות כוחות הביטחון הפלסטינים דואגים לסדר הרצוי לנו. ההתנחלויות הולכות וגדלות. מעולם לא היה מצבנו טוב יותר. אפילו סקרלט ג'והנסן בעדנו. רק שכל השקט והשלווה הללו הם כמו תקופת הרגיעה שבין התקף קדחת אחד למשנהו. תהליכי העומק אינם נעצרים. ישראל שולטת באוכלוסייה נרגנת וענייה שכבר עשורים נשללים ממנה הן זכויות אדם ואזרח והן הסיכוי לביטוי לאומי אמתי. במערב הסובלנות כלפי מפעל ההתנחלות שלנו הולכת וקטנה. נחמד מאד שסקרלט ג'והנסן לא נרתעת מאיומי המחרימים, אבל רבים אחרים נרתעים ומספרם ילך ויגדל. ברגע אחד יכולה השלווה היחסית להיגמר. התקוממות עממית נואשת, התלקחות של אלימות מעבר לגבול—ובבת אחת נאלץ להפעיל כוח מסיבי, להרוג ולהיהרג. גרוע מזה, תוך שנים לא רבות תהפוך ההפרדה בינינו לבין הפלסטינים לבלתי אפשרית. כמדינה דו-לאומית דה פקטו נדרש להפוך למדינה דו-לאומית דה יורה או להצהיר על אפרטהייד. החלום הציוני יסתיים. קרי מבין את זה. אנחנו? לא ממש.

התפרסם בידיעות אחרונות 3.4.14