חיים של אחרים

פעם שאלתי חבורה של ידידים ממחוז קוויבק בקנדה מדוע בעצם הם רוצים עצמאות (כמו רבים מן האינטלקטואלים במחוז הם רוצים אוטונומיה או אפילו עצמאות מלאה). מה רע לכם בקנדה? תהיתי. אתם חלק ממדינה עשירה, מתקדמת, סובלנית הדוגלת ברב-תרבותיות. רמת החיים שלכם היא מן הגבוהות בעולם. החוקה הקנדית מעניקה לחבל קוויבק מעמד כ"חברה ייחודית"—מעמד המאפשר לה לנהל מדיניות תרבותית ומדיניות הגירה משלה כמעט ללא התערבות של הממשלה הפדראלית או בית המשפט העליון של קנדה. מה, כל כך חשוב לכם לנהל מדיניות חוץ?

בחדר השתררה דממה. עד אז נסובה השיחה על מדיניותה של ישראל. בני שיחי היו מנומסים (בכל זאת קנדים), אך ביקורתיים ביותר. נשכחה באחת הביקורת הנוקבת על הלאומנות הישראלית ומבול מפתיע ביותר של סיסמאות לאומניות מילא את החדר. איך אני יכול לחשוב שהחיים תחת הדגל הקנדי הם בבחינת פשרה סבירה? חשבונות בני מאות שנים הוזכרו, דוגמאות היסטוריות להפלייה לרעה, פגיעות עתיקות בכבוד שלא איבדו דבר מעוקצן. הקנדים דוברי האנגלית, שלמביט מן הצד נראו כאנשים הרכים והמנומסים בעולם, הצטיירו בפי הדוברים כחבורה יהירה וברוטאלית שהחיים תחת עולה הם בבחינת עלבון מתמשך. רק הפניית עורף לדוברי האנגלית תלמד אותם את הלקח הראוי ותשקם את הגאווה הצרפתית-קנדית. הייתי מופתע מאד. לא שהקלתי חלילה ראש בפגיעות ובעלבונות; אבל במבט ממקומות שבהם החשבון בין קבוצות לאומיות ולשוניות כולל גם לא מעט דם ורדיפה של ממש (גירוש, הפקעת קרקעות, פוגרומים, נידוי), הן נראו לי קלות ביחס. לא כך לבני שיחי. העלבון זרם בעורקיהם והזרים פתקים לקלפיותיהם. הבעיה היחידה של ידידיי הייתה שבוחריהם לא היו מוכנים ללכת עד הסוף בתאוות ההתחשבנות שלהם—או לפחות שהיו להם חשבונות אחרים. בכל פעם שהבדלנים הגיעו לשלטון במחוז קוויבק, קיימו משאלי עם שנועדו להכריז על עצמאות, ובכל פעם הצביעו תושבי המחוז לא. ביום ראשון נחלה המפלגה הבדלנית הפסד צורב בבחירות. אני לא יודע מה זה אומר. האם לתושבי החבל נמאס סוף סוף מאובססיית העצמאות של האליטה המקומית או אולי תבוסה רגעית שלאחריה יתנוסס דגל קוויבק החופשית באו"ם? מי יודע.

יש לסיפור הזה לקח פסימי ולקח אופטימי. הלקח הפסימי הוא כי זהות לאומית היא חומר חזק מאד שרבים רוצים לדפוק אתו את הראש. למי שזוכה לביטוי מלא ללאומיות שלו קל לוותר על לאומיותם של אחרים. הצלחתם של כוחות לאומניים—גם מופרכים למדיי בעיני המתבונן מהצד—היא אחד מתוצרי הצורך בגאווה קבוצתית. הלקח האופטימי הוא שהצורך בהשבת הגאווה הקבוצתית, שעליו מוכנה האליטה הקבוצתית לשלם לא פעם מחיר כבד, הוא בעבור האדם מן היישוב רק שיקול אחד מיני רבים. רוב בני האדם פשוט רוצים לחיות בשקט את חייהם. לעתים הם מוכנים להניח לעלבונות הישנים ולהגיע לפשרות. לעתים קרובות מידי לא הציבור הוא המכשול לשלום, אלא האליטות משני הצדדים המלבות את הלהבות הישנות, פשוט משום שהן מצדיקות את המשך שילטונן.

גירסה שונה של המאמר התפרסמה בידיעות אחרונות 10.4.14