חיים של אחרים

פעם שאלתי חבורה של ידידים ממחוז קוויבק בקנדה מדוע בעצם הם רוצים עצמאות (כמו רבים מן האינטלקטואלים במחוז הם רוצים אוטונומיה או אפילו עצמאות מלאה). מה רע לכם בקנדה? תהיתי. אתם חלק ממדינה עשירה, מתקדמת, סובלנית הדוגלת ברב-תרבותיות. רמת החיים שלכם היא מן הגבוהות בעולם. החוקה הקנדית מעניקה לחבל קוויבק מעמד כ"חברה ייחודית"—מעמד המאפשר לה לנהל מדיניות תרבותית ומדיניות הגירה משלה כמעט ללא התערבות של הממשלה הפדראלית או בית המשפט העליון של קנדה. מה, כל כך חשוב לכם לנהל מדיניות חוץ?

בחדר השתררה דממה. עד אז נסובה השיחה על מדיניותה של ישראל. בני שיחי היו מנומסים (בכל זאת קנדים), אך ביקורתיים ביותר. נשכחה באחת הביקורת הנוקבת על הלאומנות הישראלית ומבול מפתיע ביותר של סיסמאות לאומניות מילא את החדר. איך אני יכול לחשוב שהחיים תחת הדגל הקנדי הם בבחינת פשרה סבירה? חשבונות בני מאות שנים הוזכרו, דוגמאות היסטוריות להפלייה לרעה, פגיעות עתיקות בכבוד שלא איבדו דבר מעוקצן. הקנדים דוברי האנגלית, שלמביט מן הצד נראו כאנשים הרכים והמנומסים בעולם, הצטיירו בפי הדוברים כחבורה יהירה וברוטאלית שהחיים תחת עולה הם בבחינת עלבון מתמשך. רק הפניית עורף לדוברי האנגלית תלמד אותם את הלקח הראוי ותשקם את הגאווה הצרפתית-קנדית. הייתי מופתע מאד. לא שהקלתי חלילה ראש בפגיעות ובעלבונות; אבל במבט ממקומות שבהם החשבון בין קבוצות לאומיות ולשוניות כולל גם לא מעט דם ורדיפה של ממש (גירוש, הפקעת קרקעות, פוגרומים, נידוי), הן נראו לי קלות ביחס. לא כך לבני שיחי. העלבון זרם בעורקיהם והזרים פתקים לקלפיותיהם. הבעיה היחידה של ידידיי הייתה שבוחריהם לא היו מוכנים ללכת עד הסוף בתאוות ההתחשבנות שלהם—או לפחות שהיו להם חשבונות אחרים. בכל פעם שהבדלנים הגיעו לשלטון במחוז קוויבק, קיימו משאלי עם שנועדו להכריז על עצמאות, ובכל פעם הצביעו תושבי המחוז לא. ביום ראשון נחלה המפלגה הבדלנית הפסד צורב בבחירות. אני לא יודע מה זה אומר. האם לתושבי החבל נמאס סוף סוף מאובססיית העצמאות של האליטה המקומית או אולי תבוסה רגעית שלאחריה יתנוסס דגל קוויבק החופשית באו"ם? מי יודע.

יש לסיפור הזה לקח פסימי ולקח אופטימי. הלקח הפסימי הוא כי זהות לאומית היא חומר חזק מאד שרבים רוצים לדפוק אתו את הראש. למי שזוכה לביטוי מלא ללאומיות שלו קל לוותר על לאומיותם של אחרים. הצלחתם של כוחות לאומניים—גם מופרכים למדיי בעיני המתבונן מהצד—היא אחד מתוצרי הצורך בגאווה קבוצתית. הלקח האופטימי הוא שהצורך בהשבת הגאווה הקבוצתית, שעליו מוכנה האליטה הקבוצתית לשלם לא פעם מחיר כבד, הוא בעבור האדם מן היישוב רק שיקול אחד מיני רבים. רוב בני האדם פשוט רוצים לחיות בשקט את חייהם. לעתים הם מוכנים להניח לעלבונות הישנים ולהגיע לפשרות. לעתים קרובות מידי לא הציבור הוא המכשול לשלום, אלא האליטות משני הצדדים המלבות את הלהבות הישנות, פשוט משום שהן מצדיקות את המשך שילטונן.

גירסה שונה של המאמר התפרסמה בידיעות אחרונות 10.4.14

8 replies »

  1. מסתבר שאנשים זקוקים לשייכות לקבוצה והזדהות עמה. הדבר הקל ביותר הוא ליצור הזדהות על ידי שנאה לקבוצה אחרת או רגשות קיפוח וכדומה. אבל אולי בכל זאת הזדהות עם קבוצת כדורגל או כדורסל עדיפה על ההזדהויות בהן ידבר דינמיט….

    אהבתי

  2. תודה על אבחנותיך, שהזכירו לי נשכחות. אני יליד קנדה כבר דור שני, ועל אף שגדלתי באזור דובר אנגלית, למדתי צרפתית (אחת משתי השפות הרשמיות של קנדה), וכאשר יצא לי לבקר בקבק (כך מבטאים זאת בצרפתית), הקפדתי תמיד לדבר בצרפתית. אולם קרה שיום אחד נאלצתי לבקש משוטר הוראות כיצד להגיע למקום מסויים. הוא הראה לי את הכיוון ההפוך. ולא מפני שלא ידע, אלא התעמר במי שמנסה לדבר בשפתו, וכאילו מתיימר "לרדת אל הנייטיבס". השוטר לא היה כלל מן האליטה (ומי שמכיר שוטרים בקבק בהחלט יבין זאת) – אלא פשוט שנאת זרים גאלית
    אגב, עד לפני שנים, היתה זו אבחנה מוכרת לגבי צרפתים גם בצרפת גופא.

    אהבתי

  3. ידיד באסקי שבפגשתי בלונדון התגאה בכך שילדיו לומדים בבית הספר את הלשון הבאסקית, שהוא ואישתו אינם דוברים. כך הילדים יכולים לדבר עם הסבים והסבתות שלהם, בשפה שנאסרה לשימוש על ידי שלטונו של פרנקו. הוא מתנגד באופן מוחלט לכל פעולה אלימה של אטא, המחתרת הבאסקית, אבל תומך נלהב בהיפרדות חבל הבאסקים מספרד. אחת הנוכחות בארוחת הערב אזרה אומץ ושאלה: אני לא מבינה למה זה כל כך חשוב לכם, הרי אתם דוברי ספרדית, בעלי אותה דת, נראה לי שבעלי מנטאליות דומה, למה ההתעקשות על היפרדות? האם בני הדור הצעיר, הבאסקים והספרדים, שונים כל כך? הידיד ענה: ראשית, תמיד יש צורך להחזיר את מה שנלקח מאיתנו בכוח הזרוע. לכן חשוב שנדע בסקית. מלבד זאת, עליי להודות כי פעם הייתי תומך נלהב בייסוד מדינה נפרדת, היום אוטונומיה תרבותית אמיתית מספיקה בעיניי. וכאוהד כדורגל מושבע, בפעמים (הנדירות) שאתלטיק בילבאו מנצחת את ריאל מדריד, אני מרגיש שהשאיפות הלאומיות שלי ממומשות עד תום!

    onourselvesandothers-heb.com

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s