ביום א' הכריז שר הביטחון משה יעלון על 984 דונם של אדמות פלסטיניות כעל אדמות מדינה. "ההכרזה" הזאת היא ביטוי מכובס לעוד סיפוח בפועל של אדמות פלסטיניות. מאז שנות ה80 וה90 כבר סיפח צה"ל כמיליון דונם של אדמות פלסטיניות—למען ביטחוננו כמובן. משעה שנעשו "אדמות מדינה" נעשות האדמות הללו יהודיות, שכן מדינת הכיבוש הישראלית נועדה ליהודים ואילו הפלסטינים מורשים להתקיים בה, בדוחק, על אדמות שהם יכולים להוכיח באותות ובמופתים—לשביעות רצונן החמוצה של ועדות ממונות שבהן יושבים רק יהודים—כי הן בבעלותם הפרטית. מובן שגם הוכחות כאלה הן בעלות תוקף מוגבל. בסיפוח האחרון נכלל גם המאחז הלא חוקי "נתיב אבות" שהוקם בשנת 2001 ואשר בו חי זאב חבר, "זמביש", ממנהיגי המתנחלים. המאחז הזה יושב על אדמות פרטיות, אבל כל ניסיונות הפלסטינים להצילו מן הסיפוח כשלו. השיטה היא השיטה הישראלית הרגילה. ב2002 תבעו בעלי הקרקע את פינוי המאחז. המדינה הודיעה כי תקים צוות בדיקה לבחינת העניין. צוות כזה לא הוקם. ב2008 פנתה תנועת שלום עכשיו לבג"ץ בתביעה חוזרת להשיב את האדמות לבעליהן. שוב הבטיחה המדינה להקים צוות. הפעם אפילו הקימה אותו, אבל לא פרסמה את ממצאיו. ב2010 דחה השופט אדמונד לוי את תביעת העותרים (בעליה החוקיים של הקרקע!) בטענה שהסקר לא הושלם. למעשה הושלם הסקר כבר ב2011, אבל תוצאותיו שהראו כי הקרקע אכן מצויה בבעלות פלסטינית לא התפרסמו עד 2014. זמן קצר אחרי פרסום הסקר הוא הפך לעניין אקדמי גרידא. אי אפשר שלא להיזכר במשל הזאב והכבש. הזאב מודיע לכבש כי יטרוף אותו בעוון פגיעה שפגע בו לפני כחודש. "אבל אני בן שבוע", מוחה הכבש. "אם לא אתה, אז אחיך", פוסק הזאב. "אני בן יחיד", פועה הכבש. או אז מודיע הזאב, כי אשמת הכבש היא שהוא, הזאב, רעב ושבשר כבשים חביב עליו. כשהמדינה וזמביש, מבקשים לאכול אדמות, לא יארכו הימים והן תגענה לכרסו התופחת של "מפעל ההתנחלויות".
בישראל התפתחה תעשיה שלמה של אנטי-חוק המסווה את עצמו כחוק. לכאורה מתקיימים בשטחי הכיבוש הליכים חוקיים. למעשה מדובר בפעילות אדירה של נישול וסיפוח שבתי המשפט, משני עברי הקו הירוק, משתפים אתה פעולה–לעתים תוך קריצות חביבות ולעתים תוך עיקום אף אנין. אבל בין אם היא קורצת ובין אם היא מעקמת, מערכת המשפט בישראל מהווה כלי חשוב בהענקת לגיטימציה לסיפוח. היא מקבלת תמיד את הטענות המופרכות ביותר בעד הנישול, ובסופו של דבר מברכת על המוגמר ומעניקה לו חותמת הכשר. לצד מערכת החוק ממלא צה"ל תפקיד מכריע בתהליך הקמתה של מדינת המתנחלים. צה"ל כבר מזמן איננו גוף ניטרלי השומר על ביטחוננו בעודו נאלץ להילחם בנוער הגבעות הסורר. צה"ל הוא שותף מלא, ונלהב, לא רק בתחזוקת הכיבוש, אלא גם בהעמקתו ובהרחבתו. יש לכך סיבות רבות—החל ממערכת היחסים הסימביוטית בין המפקדים בשטח למתנחלים (תפיסת העולם המתנחלית קוראת תמיד לחיזוק הצבא ולפטירתו מכל ביקורת מוסרית), וכלה בהפנמה מוחלטת של תפיסת העולם הצדקנית הישראלית הרואה "בנו" מתיישבים שוחרי שלום על אדמת אבותינו ובפלסטינים "בעיה ביטחונית" במקרה הטוב וטרוריסטים במקרה הרע. הפוליטיזציה האמתית של צה"ל אינה מתבטאת בגנרלים שאפתניים הקורצים לפטרונים פוליטיים עוד בלבשם מדים, אלא בהפיכתו של צבא ההגנה לישראל לכלי בידי האידיאולוגיה המתנחלית. הסיפוח האחרון הוא בסך הכל עוד 984 דונמים ועוד 984 עזים בדרך למדינה הדו לאומית.
התפרסם בידיעות אחרונות 16.4.14
הבלוג של אביעד קליינברג 
דבריך משקפים מציאות מטורפת. מצד אחד יושבים לשולחן הדיונים (בעצלתיים) ומצד שני תחת שמי הים התיכון מתרחשים מעשים בשטחים בחסות ובביצוע צה"ל (אלא מי?).
אני מסכימה איתך שצה"ל אכן מבצע את החלטות הממשלה (מבצע פקודות) אבל על מפקדיו והרוח השוררת בין חייליו הייתי מתנסחת יותר בזהירות. צה"ל כמו אזרחי מדינת ישראל אינו עשוי מיקשה אחת.
אהבתיאהבתי