תפסת מרובי

אז יש לנו סוף סוף נשיא, ראובן ריבלין. מתוך המבחר שהוצע הוא וודאי לא היה הבחירה הגרועה ביותר. ריבלין הוא איש עקרונות. כלומר בעיקרון כל המועמדים היו אנשי עקרונות. אלא שלריבלין יש גם הרקורד שיכול לגבות את המילים הגבוהות. לריבלין יש עקרונות. הם ידועים. הוא דבק בהם. העקרונות הללו כוללים אי אלו תפיסות מדיניות שאני מתנגד להן בתוקף. ריבלין תומך בסיפוח השטחים לישראל. אני חושב שהעמדה הזאת אינה מתיישבת עם הרצון לקיים מדינה בעלת רוב יהודי מוצק. מצד שני, בשעה שרוב הסיפוחיסטים רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה—כלומר לספח שטחים מבלי להעניק זכויות לתושבים (הווה אומר להמשיך את המצב הבלתי נסבל הנוכחי–ריבלין סבור שיש להעניק זכויות אזרח לערבים שיסופחו ולחיות עם רוב קטן יחסית. אני סבור שזאת גישה מוטעית, אפילו מסוכנת, אבל, בניגוד לתפיסת האפרטהייד של חלק משותפיו לדרך, לא פסולה מוסרית. לשמחתנו תפקיד הנשיא אינו תפקיד ביצועי כידוע. לא הייתי רוצה את ריבלין בתור ראש ממשלה. נשיא? למה לא. סביר להניח שריבלין יעיר פה ושם הערות שתהיינה לצנינים בעיניי. אני אחיה עם זה. אם ציפיתי מאנשי ימין לבלוע כנשיא איש שמאל (הכול יחסי) כמו פרס—אדם שההימנעות מהבעת דעה לא הייתה מעולם נר לרגליו–אני סבור שראוי שאקבל באותה מידה של פתיחות את בחירתו של איש ימין כמו ריבלין.

בעניינים אחרים עמדותיו של ריבלין בהחלט מעוררות אמפתיה. לא רק שהוא אדם נקי כפיים שלא התעשר בנסיבות לא ברורות במהלך שירותו הציבורי, הוא גם מאמין גדול בפרלמנטריזם. שמעתי את ריבלין מדבר חזור ודבר על הפוליטיקה הראויה בעיניו ולא יכולתי שלא להסכים: כנסת עצמאית, ביקורתית, עומדת על שלה—בהחלט. ריבלין מאמין בפוליטיקה הוגנת והגונה שבה מתנהל דיון פתוח על תפיסות עולם. הוא מאמין בממלכתיות. גם אני. אני מניח שעמדותיו לא הוסיפו לו נקודות אצל ראש הממשלה בנימין נתניהו—והנה עוד סיבה לברך על המינוי. מוטב נשיא שידע להסתכסך עם בעליי השררה על עקרונותיו מפודל חביב המכשכש בזנבו לקול אדוניו ומיטיביו, בעלי המאה והדעה. ריבלין, לזכותו ייאמר, לא איש של אף אחד-לפחות בשנים האחרונות. זה משמח. בעולם שבו המאכעריות הפכה לשם המשחק, שבו יותר מידי פוליטיקאים מתאפיינים בעמוד שדרה גמיש, בזיגזוג מתמיד בין מפלגות ואידיאולוגיות, ובקשרים תמוהים עם בעלי הון, יש משהו מנחם ב"נוקשות" של ריבלין, בהתעקשות שלו לפעול על פי עקרונותיו. אצלו—בניגוד לרבים מעמיתיו ולרוב מתחריו–אתה יודע לפחות איפה הוא עומד; לפחות אתה יודע על מה הוא מוכן לשלם מחיר. גם הצניעות שבה ניהל ריבלין את הקמפיין שלו מוצאת חן בעיניי. הוא לא התנפח, לא הכריז שהוא הפתרון לכל בעיות האומה, לא נתן ציונים למצביעיו, כמו הלא-פוליטיקאים שחלק מן הציבור הוקסם מהם לרגע. בעידן נתניהו, צניעות היא אקט חתרני. דרך המלך (המלך ביבי, זאת אומרת) היא לצרוח בקולי קולות את מרכולתך, להכביר ספינים. לריבלין לא היו ספינים וגם כאשר המלך עיקם את חוטמו ריבלין לא נתקף בעוויתות. יש סיבות טובות להניח, שגם אם לא נסכים אתו, הנשיא הנבחר לא יביך אותנו ולא ימיט עלינו קלון. אם ימשיך להתנהל בצניעות, אם ילחם למען פוליטיקה ראויה, הוא יכול להיות יותר מסמל. אני מאחל לו הצלחה.

התפרסם בידיעות אחרונות 11.6.14